שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    טווה החלומות: 25 שנה למות אנדריי טרקובסקי

    גם היום, חצי יובל אחרי מותו של אנדריי טרקובסקי, נשארו שבעת סרטיו יצירות מופת מאתגרות. לו רק תניחו לנייד, ותרשו לעצמכם לשקוע בעולמות הקסומים שגיבש עבורכם על המסך, אולי תגלו גם משהו חדש על עצמכם. קווים לדמותו של "משורר הקולנוע"

    עד שנכנע לגידול הסרטני שקינן בראותיו והלך לעולמו בגיל 54, הספיק אנדריי טרקובסקי ליצור שבעה סרטים באורך מלא. אין זה הספק גדול במיוחד - בטח לא במונחים הוליוודיים של היום - ובכל זאת, הבמאי הרוסי הוא אחד מהיוצרים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע. אותם שבעה סרטים פיוטיים (כמו אלו הקצרים שלצידם), יצירות מופת של ממש, ממשיכים להשפיע על הבמאים העכשוויים באירופה, אסיה ואפילו בארצות הברית - גם היום, 25 שנים אחרי מותו.

     

    אנדריי טרקובסקי ואשתו הראשונה אירמה ראוש בפסטיבל ונציה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    אנדריי טרקובסקי ואשתו הראשונה אירמה ראוש בפסטיבל ונציה(צילום: gettyimages)

     

    אנדריי טרקובסקי נולד ב-1932 בכפר זבז'דיה הנידח שבמחוז איבנובו, במרכז רוסיה. אביו היה המשורר ארסניי טרקובסקי, מה שמסביר אולי משהו על גישתו הפואטית של בנו על המסך הגדול, בו ניתן מקום נכבד גם לאב וחריזותיו. אחרי מלחמת העולם השניה, טרקובסקי, שהתנסה לפני כן כסטודנט צעיר במגוון תחומי יצירה, מצא את עצמו בבית הספר לקולנוע במוסקבה וכבר אז היה ברור שמדובר בעילוי - במיוחד עם סרט הגמר שלו "המכבש והכינור".

     

    אולם היו אלה אותם שבעה סרטים ארוכים-ארוכים מאוד (כ-144 דקות בממוצע לסרט), שיצר כאמן עצמאי בין השנים 1962 ל-1986, שהטביעו את חותמו והקנו לו את הכינוי "המשורר של הקולנוע". ואלו הם שבעת המופלאים: "נעורי איבן" (1962), "אנדריי רובלב" (1966), "סולאריס" (1972), "מראה" (1975), "סטאלקר" (1979), "נוסטלגיה" (1983) ו"הקורבן" (1986) - כולם יוקרנו החל מהשבוע ברטרוספקטיבה של סינמטק תל אביב. הזדמנות נהדרת למי שלא מכיר.

     

    מתוך "הקורבן". טרקובסקי מת זמן קצר אחרי השלמת הסרט

     

    שבעה סרטים, ארוכים ככל שיהיו - זה לא נראה כמו משימה בלתי אפשרית כדי לערוך היכרות ממצה עם הבמאי ויצירתו. אולם הפילמוגרפיה הקצרה יחסית של טרקובסקי, האוקיינוס הקולנועי שלו, לא נמדד ביחידות של שטח - אלא בעומק. וכדי לנסות להבין אותו טוב יותר, צריך לתת לעצמכם לטבוע בים הדימויים שלו: עשיר, סמיך ומלטף, בין גל לגל - לתת לעצמכם לטבוע ולהסחף בקצב שלו. מיפוי וסקירה של יריעתו הקולנועית לא יועילו. כדי לנסות ולהבין, על הצופה להתכנס לתוכה. 

     

    שפה חדשה, ולא בהכרח מובנת

    בסגנון הקולנועי של טרקובסקי יש משהו שלא ניתן להסביר במלים, וגם לא צריך. מלים זה עניין לתסריטאים שנונים, למספרי סיפורים, לקוונטין טרנטינו ו-וודי אלן - לא למשורר של הקולנוע. הוא נותן כבוד לפריים, עליו הוא שוקד ברצינות רבה כל כך:

     

    הטייקים הארוכים; העיצוב המדויק ובו בזמן הטבעי שלהם; המעטפת הקולית המלטפת; הטשטוש בין אדם לנוף סביבו, בין צופה למסך הקולנוע - כל אלה מזמנים את האינטואיציה, אותה תחושה מזככת שצפה מעל לפני התודעה שלנו כשצופים ביופי הבלתי מוסבר הזה. "בשבילי טרקובסקי הוא הגדול ביותר", אמר עליו אינגמר ברגמן, "הוא המציא שפה חדשה, שנאמנה לטבע הסרט, כשהוא מבטא את החיים כשיקוף, החיים כחלום".

     

    מתוך "סטאלקר". סרט חלום

     

    החלומות הקסומים, הסתומים, הבלתי ניתנים להכלה בתודעה, שטווה טרקובסקי על מסך הקולנוע, סיבכו אותו בלא מעט צרות עם המפלגה הסובייטית ששלטה באותם ימים בברית המועצות. כמו הוליווד בימינו, גם בקרמלין לא אהבו את זה שטרקובסקי לא מגולל עלילה בהירה, עם מסר ברור (כזה שמשרת את הרעיון הקומוניסטי). הקצב האיטי של הסרטים, ותשומת הלב לכל הפרטים הקטנים כמארג טבעי מלא חיים, לא דיבר לבירוקרטים. הם לא הבינו מה הוא מנסה לעשות.

     

    כך, אותם אלו שתמכו בטרקובסקי, היללו אותו כגאון צעיר ומימנו אותו כבמאי מגוייס בתחילת דרכו, בעטו אותו החוצה. הם זיהו שהמרחבים הפנטסטיים שעיצב חרגו מגבולות הגזרה הברורים שתחמו את שאר היוצרים מטעם, וביניהם סרגיי איזנשטיין, מאבות הקולנוע מודרני, פורץ דרך בתחום העריכה, ויקיר מהפכת אוקטובר.

     

    עניין של זמן

    "טרקובסקי אמר שאתה הולך לקולנוע לא בגלל העלילה, אלא כדי לזכות במתנה של זמן", אומר ל-ynet פרופ' סטיבן דילון ממכללת בייטס במיין, "הסרטים שלו נועדו כדי להשיב לך את היחסים האמיתיים והמחוברים שלך עם הזמן, וההמשכיות שלו בלי הפרעה. טרקובסקי שנא את הדרך בה איזנשטיין קטע את החלל והזמן בסרטיו. העולם העכשווי לבטח מייצג את הניצחון האולטימטיבי של הלובוטומיה מהסוג של איזנשטיין".

     

    "אנדריי רובלב". הסמלים הלא מקובלים

     

    דוגמה טובה לכך הוא הסרט "אנדריי רובלב", שנמתח לכדי יותר משלוש שעות ומלווה יוצר איקונות ברוסיה של המאה ה-15, בה לאומיות, אמונה, עוינות ואמנות מתערבבים בבוץ ספוג הדם - ועל המסך הגדוש במיוחד בעושר סמלי. מכיוון שסמל המגל והחרמש לא נכלל בו (בניגוד לדימויים נוצריים למיניהם) הסרט נאסר להקרנה ברוסיה. טרקובסקי לא היה ממש מתנגד נועז למשטר, אבל הוא נלחם על חופש היצירה שלו - ולכן חי בשנותיו האחרונות בגלות.

     

    הגלות לא היטיבה עם מצב רוחו של טרקובסקי - פטריוט, שינק כאמן מהתרבות הרוסית, ועל תחושת הזרות בניכור והגעגועים לביתו אפשר ללמוד ב"נוסטלגיה" - הסרט הראשון שיצר מחוץ לברית המועצות (צולם באיטליה). אבל הקולנוע של הבמאי נוגע בתחושות אוניברסליות של כל בן אנוש, ולכן רלוונטיות בכל זמן ובכל מקום, לו רק נותנים לו צ'אנס.

     

    "נוסטלגיה". געגועים הביתה

     

    טרקובסקי נהה אחר הטבע הבתולי, שלא הושחת על ידי המודרניזציה, אך בו בזמן נמשך לחלל המדע הבדיוני. בניגוד למקובל בין יוצרי הז'אנר, הוא ניצל אותו דווקא כדי להתריע מהריצה אחר הקידמה. כך ב"סטאלקר" (על פי ספרם של האחים סטרוגצקי), וכן ב"סולאריס", היצירה המפורסמת ביותר של טרקובסקי, על פי ספרו של סטניסלאב לם (שהסתכסך עמו בגלל השימוש הקלוקל שעשה לטענתו בעיבוד). הכוכב המסתורי בסרט הוא בעצם שיקוף של נפש האדם. טכנולוגיה חודרנית עשויה רק לעוות ולפגוע בה.

     

    "הקולנוע האיטי של טרקובסקי רלוונטי היום יותר מתמיד", אומר דילון, שכתב את הספר "The Solaris Effect", הסוקר השפעת הסרט על התרבות המערבית. "העולם שלנו בנוי יותר ויותר על מהירות ועל פעילויות שנעשות בו זמנית - כשאנחנו נוהגים, כשאנחנו מעדכנים את הפייסבוק או מאזינים לפודקאסט, או כשאנו צופים במסך של CNN ובו בזמן רואים כותרות רצות ומהבהבות. תמיד יש חיתוכים, תנועה והתרגשות.

     

    "סולאריס". החלל החיצון-הפנימי

     

    "הדיאלוג היומרני של טרקובסקי, ההבזקים של חזרה לטבע, והספקולציות הדתיות שלו, נראים לחלוטין לא רלוונטים כיום. אבל הטייקים הארוכים שלו, במיוחד ב'סטאלקר' ו'נוסטלגיה', הם מתנה אמיתית לבני האנוש. הם מזכירים לנו שהעולם המעופף הזה הוא לא היחיד, ויש עוד דרכים לראות אותו, לחוש בגוף שלנו, ולשקוע בזרם הזמן".

     

    אז מה טרקובסקי מנסה להגיד לנו?

     

    "רוב האנשים הולכים לקולנוע כדי לחוות אפילו יותר מהירות והתרגשות מאשר בחיי היומיום שלהם, וטרקובסקי חשב שזה לגמרי מטורף. אז הוא נתן לנו סרטים שמאתגרים אותנו לחזות במהירות כפי שהיא: משטח של התלהבות, גירוי רועש, אבל שום דבר שבאמת משמעותי".

     

    זוכרים את הגאון (מתוך הסרט: Meeting Andrei Tarkovsky) (מתוך הסרט הדוקומנטרי meeting andrei tarkovsky) (מתוך הסרט הדוקומנטרי meeting andrei tarkovsky)
    זוכרים את הגאון (מתוך הסרט: Meeting Andrei Tarkovsky)

     

    בספרו כותב דילון על ההשפעות הסגנוניות של טרקובסקי על במאים הוליוודים כסטיבן שפילברג, דארן ארונופסקי, מרטין סקורסזה, רוברט אלטמן, דיוויד לינץ' ואחרים. לטענתו, הסרטים האמריקנים הטובים ביותר הם אלו המספרים "סיפורי רוחות" המעמיקים את הקשר בין הטבע לאמנות. עם זאת, הוא מודה, כמו במקרה של הסובייטים, תעשיית הקולנוע המסחרית מעדיפה מסרים פשוטים וברורים, גירויים ויזואליים מרהיבים וקצב מסחרר - כל מה שטרקובסקי התנגד לו.

     

    "סולאריס" של סודרברג. העיוות ההוליוודי

     

    כך גם במקרה של סטיבן סודרברג והרימייק שלו ל"סולאריס" מ-2002, בכיכובו של ג'ורג' קלוני. לטענת דילון, "סודרברג ניסה לעשות הכל כדי להתעלם מהסגנון של טרקובסקי". עם זאת, ההשפעה של הגאון הרוסי בולטת במיוחד בקולנוע האירופי, עם הצדעה מובהקת של לארס פון טרייר ליצירתו ב"אנטי-כרייסט" ו"מלנכוליה" וכן בסרטיהם של בלה טאר ההונגרי ונורי בילגה ג'יילאן הטורקי.

     

    משפיע לא רק על הקולנוע

    פרופ' רוברט בירד, ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת שיקגו, סבור ששמץ מתפיסתו של טרקובסקי חילחל גם לקולנוע האמריקני. "סודרברג יצר את הרימייק, 'עץ החיים' של טרנס מאליק ניזון מ 'מראה'", אומר בירד. "דווקא בקולנוע הרוסי, לצערי, הכוח של טרקובסקי הפך למשתק. סרטיו של אנדריי זבייגינצב למשל מנסים לחקות את הקולנוע שלו עד שהם הופכים לפארודיה".

     

    "מראה". פיסות מחיי האמן

     

    על פי בירד, ההשפעה של טרקובסקי אינה מסתכמת בקולנוע, והיא מופיעה גם ביצירתם של אמנים העוסקים במדיומים אחרים - מהאמן הקונספטואלי ג'רמי מילאר, למלחין פרנסואה קוטוריה והצלם דיוויד בייט. "האמנים הללו מראים שהדרך הכי טובה לעשות לו הומאז' היא להיות כן ולא מתפשר בחקירה המקורית של עצמך ושל העולם", הוא אומר.

     

    מי שמנסה להיות כזה הוא הקולנוען האמריקני הצעיר דמיטרי טראקובסקי (השם דומה, אבל אין קשר משפחתי), שנולד במוסקבה כשנה לפני מות אנדריי טרקובסקי בפריז. ב-2009 יצר את סרטו הדוקומנטרי "Meeting Andrei Tarkovsky" הבוחן את יצירתו וחשיבותה לימינו אנו.

     

    הטריילר "Meeting Andrei Tarkovsky"

     

    "על פני השטח, ההשפעה של טרקובסקי על קולנוע מיינסטרים אמריקני מינימלית ומעטים הבמאים שהושפעו ממנו (ביניהם מאליק וגאס ואן סנט)", אומר טראקובסקי ל-ynet. "אך ככל שאתה מתרחק מהוליווד, כך עולה מעמד מורשתו היצירתית. ג'יילאן לוקח את הטייקים הארוכים, האווירה הקולית, הפואטיות המופשטת - ועושה בהם כבשלו. וכך גם קרלוס רייגדאס המכסיקני. ההשראה שלו עליהם עצומה".

     

    ומה לגבי הקהל האמריקני?

     

    "בהקרנות הסרט שלי גיליתי שבכל מקום יש אנשים שחייהם והכיוון הרוחני שלהם השתנו לנצח בעקבות המפגש עם הקולנוע של טרקובסקי.

    יש מאות אמנים אמריקנים צעירים, שצופים בסרטים וקוראים בשקיקה את ספרו 'Sculpting in Time'. לא מדובר בגל, אבל טרקובסקי יישאר כהשראה לקולנוענים, מוזיקאים, ארכיטקטים ואמנים אמריקנים בעתיד".

     

    הרטרוספקטיבה של שבעת הסרטים, שחוזרת אחת לכמה שנים לסינמטק תל אביב, היא הזדמנות להחשף מחדש לקולנוע המיוחד של טרקובסקי. להכיר אותו בפעם הראשונה, או להמשיך להתבוסס בו - ממש כמו שקורה לכם בחלומות, מנותקים מהפייסבוק או מהריאליטי בטלוויזיה. מול מסך הקולנוע המהפנט של טרקובסקי אתם יכולים לחלום גם בעיניים פקוחות. זה יכול להיות חלום טוב, פיוט, או סיוט נורא. מכאן זה כבר תלוי בכם. רק בבקשה, לטובתכם, אנא כבו אייפונים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנדריי טרקובסקי. המשורר של הקולנוע
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים