שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    לא נוח לי ברומא

    לא נוח לי לא לדבר עברית ולא להיות עם משפחתי. אני פה לא מטעמי נוחות אלא בגלל הדרך ללא מוצא בארץ. לא עזבתי את ישראל, היא עזבה אותי

    זה לא היה פשוט, לאחר מספר שנות קבע כקצינה בחיל האוויר הגעתי למקום חדש, לשפה חדשה ולתרבות חדשה, הכול היה זר לי. קיבלתי לא מעט ביקורות ותגובות שזה לא בסדר שאני עוזבת את הארץ. שאלו למה אני חושבת שבמקום אחר יהיה לי קל יותר ללמוד רפואה, הדגישו שפה זו מדינת היהודים והזהירו אותי מהתבוללות.

     

    שאלו איך אני לא חוששת לעזוב את משפחתי, את חבריי, והטיחו בי שאני פוגעת בהורים שלי, שחינכו לאהבת המולדת. אמרו שאם סבא וסבתא רבא שלי היו חיים, הם ודאי היו מאוכזבים ממני כי הם היחידים שנותרו ממשפחותיהם שנרצחו בשואה. אמרו שאני עומדת להחמיץ הרבה רגעים חשובים בחיים של היקרים לי, ושאני בוגדת בערכים שעליהם חונכתי. כאב לי מאוד לעזוב את הארץ, חשתי אשמה גדולה, אך הוריי - שנטעו בי שורשים עמוקים וגם כנפיים חזקות - אמרו לי שזה הזמן שלי לפרוח ללא עכבות.

     

    עוד טורים בנושא זה בערוץ הדעות של ynet:

    לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר

    אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

    פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר

    אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

    לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

    גם אני ישראלי / אייל פילדסט

    זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

     

    היום, אחרי כמה שנים באיטליה, אני יושבת בבית קפה קטן ברומא וקוראת את הכתבות שכתבו חבריי, ילדי דור ה-Y. אני רוצה לצרוח שהכתובת הייתה על הקיר, היום אני יודעת שאני למעשה הנבגדת ואני בת מזל שהעזתי להקשיב ללבי. מאידך, הלב שלי יוצא אל חבריי ואחיי המשכילים והמוכשרים שלא מוצאים עבודה ואינם יכולים להתפתח בארץ - אבל זה היה צפוי.

     

    כבר לפני כמה שנים, כשראיתי שתנאי הקבלה ללימודי רפואה בארץ גבוהים מאוד ושעליי לשלם כסף רב לקורסי הכנה לפסיכומטרי ולשיפור בגרויות, החלטתי לשנות את הכיוון. תהיתי מדוע כמעט בלתי אפשרי להתקבל בישראל למקצוע חשוב ונזקק בכל חברה? איך ייתכן שמחד חסרים רופאים ומאידך לא מורידים ולו בנקודה את סף הקבלה? באיזו חברה נורמלית מערימים קשיים על הרופאים? הרי כל אדם נזקק לרופא.

     

    אני מבינה את חבריי שמתלוננים שאין להם עבודה ועל יוקר המחיה, ובצדק. אני לא רוצה להגיד לכם שאתם בכיינים (אבל אגלה לכם ששנת לימוד באוניברסיטה עולה ברומא חמישית ממה שעולה שנת לימוד אוניברסיטאית בארץ). אני רוצה להגיד לכם שאפשר גם אחרת - הדרך שלי לא קצרה יותר או קלה יותר, היא פשוט אפשרית. לא אטיף ולא אתלונן על פוליטיקאים ואוחזי הלפיד שבמקום להוביל נחים להם בראש מגדל השן. הם לא יודעים מה זה בכלל לשכור דירה או מהו מקרר ריק, אבל יודעים להגיד שאנחנו עוזבים כי במקום אחר יותר "נוח" - זה אף פעם לא נוח לא להיות בבית שלך.

    אומרים לי "תישארי שם, אין לך למה לחזור" (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אומרים לי "תישארי שם, אין לך למה לחזור"(צילום: רויטרס)

    הדרך לא קלה יותר, היא אפשרית. ערב ברומא (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הדרך לא קלה יותר, היא אפשרית. ערב ברומא(צילום: shutterstock)
     

    משנה מקום, משנה מזל

    לא נוח לי לא לדבר עברית, לא להיות עם המשפחה שלי בכל ערב שבת סביב השולחן, בחגים נצבט הלב, שלא לדבר על ימי הולדת וחתונות שאני לא יכולה להגיע אליהם. לא נוח לי ללכת עם שרשרת של מגן דוד, וגם לא נוח שליד הגן היהודי וליד בית הכנסת נמצאים באופן קבוע חיילים, לא נוח לי שאני מסתירה את זה שאני יהודייה, אני לא פה מטעמי נוחות. רק מחוסר ברירה, לא יכולתי להתעלם מכל שלטי האין-כניסה או דרך ללא מוצא שראיתי בארץ. עזבתי כי הרגשתי שהקשיים והאתגרים אינם עומדים בקנה אחד עם המציאות.

     

    עוד שנים בודדות אם ירצה השם כבר לא אהיה אותה הסטודנטית לרפואה, אז כבר יקראו לי "מוח שברח". אבל אני ממש לא ברחתי. ולמי שכן ברח, ויש לא מעט כאלה, זה הזמן של כל המשתלחים ב"יורדים החדשים" לרדת מהאולימפוס ולשאול מה אפשר לעשות, איך אפשר להיטיב עמם. זו לא קריאה לחבריי לעזוב את הארץ, זו קריאה לארץ לא לעזוב אותנו.

     

    עזבתי בתקווה שזה לכמה שנים בודדות, עד שאסיים את התואר ואז אחזור. היום אותם אנשים שביקרו וקטלו אותי אומרים לי "תישארי שם, מה יש לך בכלל לחזור לפה?!", וזה עצוב. אחד הדברים שהדהימו אותי היה שבעיצומו של קמפיין ההשמצה נגד היורדים, זכו שניים מהם בפרס נובל. מצד אחד אין שום בעיה לבקר ולגנות בחריפות את היורדים מהארץ. מצד אחר אין גם שום בעיה לקרוא להם "ישראלים" ולדבר על גאווה והישגים כשמדובר ביורדים הזוכים בפרס נובל.

     

    ואני תוהה, אם הזוכים בפרס נובל לכימיה לא היו יורדים מהארץ, האם היו יכולים לתרום כל כך לאנושות כולה? לפעמים משנה מקום, משנה מזל.

     

    נועה כהן, בת 27, סטודנטית לרפואה שנה רביעית באוניברסיטת "לה ספיאנצה" ברומא.

      

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים