מריצים אחורה לאוסקר: "פילומנה"

העלילה מבוססת על פרשה שהסעירה את בריטניה ונוגעת לרשת אימוץ שניהלו בשנות ה-50 נזירות באירלנד, אשר שלחו ביוזמנתן לארצות הברית ילדים שנלקחו בכוח מאמותיהם הצעירות. הפרשה המזעזעת נחשפה ב-2009 בספרו של סיקסמית' "The Lost Child of Philomena Lee", אשר מתאר את סיפורה האישי של פילומנה, והמאמצים שעשתה בערוב ימיה כדי לאתר את בנה האבוד שמעבר לים. המסע המשותף של הגברת לי וסיקסמית' הוא הבסיס לעלילת הסרט הקומי.

הוא מושך לשכל, היא לרגש. סטיב קוגן וג'ודי דנץ' ב"פילומנה"

סיקסמית' הוא עיתונאי בכיר לשעבר, שהפך למובטל בעקבות מעורבותו בסקנדל פוליטי מלוכלך. פילומנה היא אשה אירית מזדקנת, שביום החמישים להולדת בנה האבוד אנתוני, מחליטה לנסות ולסגור מעגל ולגלות מה עלה בגורלו. המפגש בין השניים מעלה ניחוח של סיפור חשוב בנחיריו של העיתונאי, וכך הם יוצאים לארצות הברית, בחסות מגזין צהבהב שהסכים לממן את היוזמה. המניעים שלהם יחד מתחברים לכדי מטרה משותפת: להתחקות אחר קורותיו של אנתוני.

קשה לחשוב על זוג מוזר יותר ממרטין ופילומנה. הוא גבר אתאיסט, ציני, קודר וחשדן, בעוד היא אישה קתולית, צנועה, רגשנית, חמימה ובעיקר תמימה. ביחד הם הם מתנהלים באמריקה כמו דון קישוט וסנשו פנשה - בין ייאוש וחוסר אונים למלחמה בטחנות רוח. בשלב זה סיקסמית' הוא זה שמוביל את המערכה המורכבת. לרשותו עומדים חושיו החדים, קשריו והמקצועיות שלו. והיא, פילומנה, עזר כנגדו. עם סנטימנטים לא הולכים למכולת, ובטח שלא למוסדות השלטון האמריקנים. עקשנותו של העיתונאי היא זו שמביאה לתגלית מפתיעה במובן האישי - ומשם לסערה ציבורית. 

סטיב קוגן וג'ודי דנץ' ב"פילומנה"

אלו שביניכם הנוטים לרגשנות יתר, יוקסמו בוודאי מדמותה החביבה של פילומנה בגילומה של ג'ודי דנץ' הוותיקה. אולם דמותו של סיקסמית' (קוגן) היא זו שהוליכה את העלילה במציאות ובסרט. הוא מדגיש את הערך החשוב במעלה של התקשורת - גם בימי הרשתות החברתיות - ושל עבודת העיתונאי החוקר. הוא לא מסתפק בגלישה באינטרנט ובשיחות טלפון כדי לגלות את האמת. הוא יוצא אל השטח, וכמו בלש אמיתי (מהזן של שרלוק הולמס, לא תנ"צ אפרים ברכה) בודק את הנתונים מקרוב בדרך לפתרון התעלומה.

כך חשף סיקסמית' את הנזירות ואת הכנסיה הקתולית כולה כיישות דוגמטית, סגפנית, נוקשה ומוסרנית, ובאותה העת נצלנית, תאוות בצע ובלתי אנושית - היפוך גמור להצהרת הכוונות שלהם. כמו התחקיר המקורי, הסרט שביים סטיבן פרירס הציף את הסוגייה מחדש. לצד האשמות על אנטי-קתוליות (בעיקר נגד המפיק האמריקני, הארווי ויינסטין, שאימץ את "פילומנה" - שלא בכפייה), ביקש האפיפיור לחבק את היוצרים וגם את פילומנה לי האמיתית שחברה אליהם. כך עושים שינוי.

מה למדנו?

עיתונות חוקרת רצינית וחשובה עדיין יכולה להתקיים בעולמנו - במיוחד כשהיא פועלת בשרות מדורי הרכילות של הצהובונים.

חקירה עיתונאית בשטח. "פילומנה"

למה יצליח?

האקדמיה האמריקנית לקולנוע וחבריה נפוחים מחשיבות עצמית,

ורואים במדיום ככזה שיכול לשנות את העולם גם מחוץ לגבולות המסך הגדול. אם זו הגישה שהנחתה את בוחרי האוסקר, הרי שקשה לראות מועמד ראוי יותר מ"פילומנה" (יותר מ"12 שנים של עבדות" שאולי עורר תודעה, אך ספק אם יגרום למהפכה במציאות). סרטים שמקורם בבריטניה נוטים למשוך את תשומת לבם של קולנועני ארצות הברית, במיוחד כשבא כוחם האמריקני הוא מפיק העל, ויינסטין.

למה ייכשל?

מקורו של "פילומנה" בבריטניה - ואת זה הוליווד אוהבת כאמור, אבל עלילתו נוגעת לפני הכל לעניינים שמתרחשים מעבר לאוקיינוס האטלנטי, עם השלכות זניחות יחסית על החברה האמריקנית. הסיפור אמנם חזק, ויש בו התנגדות ברורה לממסד הדתי-קתולי שנפוץ גם בארצות הברית, ובכל זאת המצע העובדתי והתקשורתי של המקרה מבוסס על הציבוריות הבריטית. ובשביל זה יש את ה-BAFTA.

הימור

סטיב קוגן מככב ב"פילומנה", אותו הפיק, והיה גם היה שותף לכתיבת התסריט (עליו הוא מועמד בקטגוריית התסריט המעובד), אולם הוא ייצא מהטקס בידיים ריקות. אבל הפרס האמיתי שלו הוא ההדים שסרטו עורר בעולם האמיתי.