מריצים אחורה לאוסקר: "12 שנים של עבדות"
האם ה"רשימת שינדלר" של האפרו-אמריקנים, שמבקש לעמת את הצופים האמריקנים עם זוועות העבדות, יחזור מטקס האוסקר עם הפרס הגדול? רגע לפני, אנחנו חוזרים למועמדים לפרס הסרט הטוב - ומתחילים עם אחד הפייבוריטים: "12 שנים של עבדות"
במאי: סטיב מקווין.
שחקנים: צ'ואיטל אג'יופור, מייקל פאסבנדר, לופיטה ניונגו, בנדיקט קאמברבאץ', בראד פיט, מייקל קיי. וויליאמס, פול ג'יאמטי, שרה פולסון, קווייבנז'אני וואליס וסקוט מקניירי.
מפיקים: בראד פיט, סטיב מקווין, דידי גארדנר, ג'רמי קליינר ואנתוני קאטגאס.
תסריט: ג'ון רידלי (עיבוד לספרו של סולומון נורת'אפ).
מוזיקה: האנס זימר.
צלם: שון בוביט.
עורך: ג'ו ווקר.
מועמד לתשעה פרסים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, תסריט מעובד, עריכה, עיצוב תפאורה, עיצוב תלבושות.
תקציר העלילה כפי שאנחנו מבינים אותה
זה היה יכול להיות סיפורו של ניצול שואה בימי מלחמת העולם השנייה, של הומוסקסואל באיראן, של נערה אבוריג'ינית באוסטרליה. וזה יכול להיות גם סיפורו של עבד שחור בימים האפלים של ארצות הברית בתחילת המאה ה-19. לכל תקופה הקשר משלה, שונה בתכלית. הן כולן מנוצלות בדרכן לצרכים פוליטיים. אבל מנקודת המבט האישית - וזו הזווית ממנה מסופר סיפורו של סולומון נורת'אפ - העניין הוא הצורך לשרוד, איך לעשות את זה? ואולי בכלל אין טעם.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
הדרמה התקופתית הנוקבת מבקשת על פי מקווין להציף מחדש את טראומת העבדות מהתת מודע של אמריקה - טראומה הממשיכה להדהד ביום יום של ארצות הברית,
האם להיאבק בסביבה, ולהביא שינוי באופן אקטיבי, או שמה להיכנע למציאות, להוריד פרופיל ולקוות שהגאולה תגיע - מתישהו? במלים אחרות: האם למרוד או ללכת כצאן לטבח? או במקרה של המטעים של מדינות הדרום, ככותנה לנול האריגה? מדובר באסטרטגיות אבולוציוניות שונות הנמצאות בבסיס קיומם של החיים עלי אדמות. האם להילחם או להתחבא, האם לזעוק או לשתוק, האם להתנגד או לשתף פעולה? פעם הוכרז שרק החזק שורד, היום הסברה אומרת שזהו הסתגלן.
לאסטרטגיות הללו יש מחיר כמובן, ונורת'אפ, כמו כל אינדיווידואל במצבי מצוקה שכאלה ובכלל, מתלבט בנוגע אליהן. בעוד שהתנגדות אקטיביות עלולה להביא לחידלון מיידי, פאסיביות גוררת עמה השפלה וסבל מתמשך, ולרוב גם אובדן תקווה. הנטייה האינסטינקטיבית של גיבורנו, אשר נחטף ושועבד, היא לא להשלים עם מצב הביש הזה, אלא שהוא מכריע לבסוף לאופציה השנייה, וכך עוברות להן 12 שנים של עבדות. בתנאים בלתי אנושיים, ואנחנו עוברים אותן איתו.
נורת'אפ (אג'יופור) היה אזרח ניו יורקי חופשי, שעסק בנגרות והתמחה בניגון בכינור. הוא נחטף על ידי סוחרי עבדים שפיתו אותו להצטרף אליהם דרומה, והועבר לרשותו של וויליאם פורד מלואיזיאנה (קאמברבאץ'), שהתגלה כג'נטלמן. זאת כל עוד העבד המשובח שלנו הפגין משמעת שקטה. כשהוא מרים ראש בפרץ זעם רגעי ומגיב להתעללות האחראי עליו (דאנו), הוא מוצא עצמו נזרק כתפוח אדמה חם לחווה של אדווין אפס (פאסבנדר), הנודע כמומחה בשבירת רוחם של עבדים.
אלא שלאפס הנוצרי האדוק והמיוסר, הוא גם פסיכופת חובב התעללויות, ופה - כמו כמעט בכל סרט שואה, בו קצין האס.אס מפתח נטיות להנאה סאדיסטית - נמצא האבסורד הבלתי נתפס. גם ההשלמה של נורת'אפ עם גורלו, ואף ההתמסרות הטוטלית של השיפחה פטסי (ניונגו) אינם מבטיחים את שלומם. הצלפות שוט ועינויים אינם בגדר מעשה ענישה אלא לצורך פורקן האדון, שהופך אותם ואת האחרים לכלים במשחק חולני, אכזרי ונטול הגיון. ואיך שורדים את זה? אפשר להתאבד, ואפשר גם לחרוק שיניים, לעצום עיניים ולהמתין לשחרור - זה מגיע בסופו של דבר בזכות אנשים טובי לב, ולבנים.
מה למדנו?
כדי לעשות סרט טוב, לפעמים עדיף לוותר על סיפורי גבורה עזים, ולהיכנס למורכבות של מלאכת השרידה הסתגלנית. בעצם, עזבו קולנוע. בדרך כלל זה גם עובד יותר טוב בחיים עצמם, לא עלינו.
למה יזכה?
הוליווד אוהבת דרמות תקופתיות - זו עובדה. רשימת זוכי האוסקר בשנים האחרונות ובכלל מצביעה באופן מובהק על טעמם של מצביעי האוסקר. "ארגו", "הארטיסט", "נאום המלך" ו"מטען הכאב" היו כולם שחזורים היסטוריים מדויקים או כאלו
שביקשו להעביר את רוח התקופה בה מתרחש הסיפור. "12 שנים של עבדות" הוא דרמה תקופתית, רבת משתתפים, ומעוצבת לעילא. ולמרות שהבמאי בריטי (שזו דווקא נקודת זכות לטובתו), הסרט נוגע לגרעין הקיום האמריקני. הוא עוד עשוי להוות עבור המגזר האפרו-אמריקני המקומי מה ש"רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג היה ליהודי ארצות הברית.
למה ייכשל?
כי בניגוד ל"רשימת שינדלר" שהצביע על הגרמנים הנאצים הנתעבים כנבלים, במקרה זה הנבלים הנתעבים הם האמריקנים עצמם. הלקאה עצמית נעימה לעתים למצפון, אבל היא עלולה גם להתפוצץ בפני הצופים. זה קורה הרבה ב"12 שנים של עבדות" עם האלימות הגרפית הבוטה שלו. אז נכון, האמריקנים הטובים מהצפון מביאים לעבד גאולה. אבל אם אברהם לינקולן לא הצליח לעשות את זה בשנה שעברה לבוחרים הליברלים של האקדמיה, למה שנורת'אפ יעשה זאת?
.JPG "סטיב מקווין עם פרס ה-BAFTA בידיו. ומה עם האמריקנים? (צילום: AFP)")
חוץ מזה, טענות של מקווין על קיפוח השנה - כשהאשים את הוליווד בהתכחשות לתופעת עבדות, וגם לפני שנתיים כשהתלונן על התעלמות האקדמיה מפאסבנדר על תפקידו ב"בושה" - לא יעמדו לזכותו.
הימור
סיכוייו של "12 שנים של עבדות" לזכות בפרס גבוהים מאוד, והימור עליו כמנצח הגדול של הערב אינו מופרך כלל וכלל - בטח במציאות של חוסר ודאות נדירה ונטולת פייבוריטים ברורים השנה. לא נופתע אם סטיב מקווין וסרטו ייצאו כמנצחים הגדולים של הערב, ונופתע אם לופיטה ניונגו לא תזכה בפרס לשחקנית המשנה, אבל כוח הכבידה של "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון עשוי להכריע אותו.
