שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "סוף שבוע בפריז": אהבה יש, סיפור - פחות

    המלודרמה הקומית "סוף שבוע בפריז" היא עוד פרק בשיתוף הפעולה רב השנים בין הסופר חניף קוריישי לבמאי רוג'ר מיצ'ל. הדיאלוגים מושחזים ומלאי תובנות להנאת הצופים, אבל העלילה קצת מתמסמסת בדרך

    המחזאי והסופר הבריטי חניף קוריישי והבמאי רוג'ר מיצ'ל ציינו שני עשורים לשיתוף הפעולה הראשון ביניהם, שהתחיל עם עיבוד טלוויזיוני ל"בודהה מהפרברים" (מבית ה-BBC) ב-1993. השניים חלקו מערכת יחסים חברית ויצירתית שגלשה אל המסך הגדול עם הדרמות "האמא" (עם אן ריד ודניאל קרייג, 2003) ו"ונוס" (עם פיטר או'טול, 2006), ועתה עם "סוף שבוע בפריז", בכיכובם של ג'ים ברודבנט ולינדסי דאנקן - כניק ומג בארוז, גבר ואישה המציינים שלושה עשורים לזוגיותם.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :

     

    האם אפשר להשליך מהזוגיות השברירית ההפכפכה של גיבורי העלילה על זו המקצועית של קוריישי ומיצ'ל? נראה שלא. ככל שניתן להסיק מצפייה במלודרמה הקומית, השניים מבינים אחד את השני ונשארו מתואמים - זה המחזאי/תסריטאי כותב הטקסטים, וזה כמי שמעניק להם נפח ויזואלי ודרמטי. האם אפשר להשליך מהזוגיות של גיבורי העלילה על מערכות היחסים שלנו? נראה שכן, ולו רק בגלל שבחילופי הדברים והמצבים בין השניים יש משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו.

     

    זהו היתרון של "סוף שבוע בפריז" וגם החיסרון שלו. בניגוד לתיאוריה שפורש ניק, אשר קובע כי "אי אפשר שלא לאהוב ולשנוא את אותו האדם, בדרך כלל בהפרשי זמן של חמש דקות", הסרט מלבב ומלא שארם כמעט בכל רגע שלו. כל מילה - שנונה או מרגשת - מזמנת משהו מתוך מורכבות חיי האהבה האינטימיים של כל אחד מאיתנו, כל כך מחניפה לנו, מוכרת ונוגעת, עד שלפעמים נדמה כי העלילה והדמויות שלשמן הגענו לבית הקולנוע, מתמסמסים איפשהו בדרך.

     

    לינדסי דאנקן וג'ים ברודבנט. כל מה שעובר בין בני זוג ()
    לינדסי דאנקן וג'ים ברודבנט. כל מה שעובר בין בני זוג

    אם בכל זאת נחבר בין הבדיחות, העקיצות, הבזקי המשבר ורגעי השיא והשפל שניק ומג עוברים במהלך הסרט, אפשר לאתר סיפור מסגרת שמצדיק את הצפת כל אלו - מעין אכסניה לתובנות של קוריישי לגבי אהבה, חברות, משפחה והזדקנות. ניק ומג הם שני אקדמאים בריטים מזדקנים. לרגל יום השנה ה-30 לנישואיהם, הם נוטשים לרגע את שגרת חייהם העכשווית בעיר האפרורית בירמינגהאם, על מנת לשחזר את ירח הדבש שלהם בפריז הזוהרת מהצד השני של הלמנש. 

     

    אולם מאוד מהר הם מגלים כי לחזור אחורה הם לא יכולים: מילא זה שהמלון בו התאכסנו בצעירותם נראה היום יותר כמו קולומבריום, הלהט שהם חלקו ביניהם אי אז נעלם לו וספק אם ניתן להציתו מחדש. כשמג מנסה לעשות כן במסע בזבוזים מופרז בעיר, היא אכן יוצרת בעירה, אולם זו מכלה את הסבלנות של בעלה וגם את צבר היורואים שבכיסו. ואז מגיע ויכוח, ואז בדיחה, ואז רגע של השלמה. וכך זה בעצם ממשיך לאורך ההרפתקה הפריזאית של השניים - כמו איזו רכבת הרים חורקת, שאינה עולה לגבהים כבירים מדי, וגם לא לתחתיות קיצוניות מדי.

     

    ג'ף גולדבלום ב"סוף שבוע בפריז" ()
    ג'ף גולדבלום ב"סוף שבוע בפריז"
     

    מי שדוחף את הקרון העלילתי קצת יותר למעלה, ואז למטה, הוא מורגן (בגילומו של ג'ף גולדבלום מלא הקסם) - חברו הטוב של ניק מימי לימודיהם הצעירים הפרועים בקיימברידג', אשר בחר במסלול חיים שונה לגמרי. במקום ללמד במכללה, כמו ניק, הפך לסופר מצליח וחי את חיי הזוהר הבורגני - תחילה בניו יורק, שם נישא והפך לאב לנער מבולבל (אולי אלכסנדר). ואחר כך בפריז, שאליה ברח כדי למצוא חיים חדשים, אישה חדשה (שעתידה להביא לו צאצא חדש) וגם ספר חדש.

     

    כשבני הזוג הממורמרים והמעורערים מנסים להבין איך להמשיך את חייהם, מורגן מציג בפניהם תמונה מנוגדת - מפתה ומלאת השראה באותה מידה שהיא מפחידה וריקנית. המפגש הזה הופך את המבחן הזוגי של השניים לקשה יותר, ומזמן רגע של שיא דרמטי שיכריע לכאן או לכאן - פרידה לנתיב חדש או השלמה עם זה הקיים.

     

    מהגובה של מונמארטר לתחתית של המציאות. "סוף שבוע בפריז" ()
    מהגובה של מונמארטר לתחתית של המציאות. "סוף שבוע בפריז"

    קוריישי ומיצ'ל מביאים לנו פורטרט של זוגיות בורגנית גנרית על כל סט המשברים ורגעי החסד שהיא מכילה בדרך כלל. הם עושים זאת בדרך משותפת אלגנטית. קוריישי,

    שהביא לנו את "מכבסה יפהפיה שלי" (1985), "סמי ורוזי עושים את זה" (1987), "אינטימיות" (2001) ועוד, אחראי על הדיאלוגים, ואלו כאמור חדים ושנונים ומלאי רגש וחוכמה. מיצ'ל ("נוטינג היל") משלים אותו היטב ומכתיב קצב נכון לתסריט. עם זאת, לעתים זה מרגיש יותר כמו תיאטרון, ופחות כמו קולנוע.

     

    בסיכומו של דבר, "סוף שבוע בפריז" הוא מלודרמה חביבה ומלאת קסם, שמועצמת בזכות המשחק הנהדר של ברודבנט, דאנקן וגולדבלום, המעגלים את השורות שכתב קוריישי למשהו עגול וגמיש יותר - כמו בחיים. תוסיפו לזה את הנופים של עיר האורות, על כל היופי והרומנטיקה שבה, ותקבלו שילוב נהדר: שחקנים דוברי אנגלית ומלאי אותנטיות בפריז הזוהרת. ומה עם המקומיים, הצרפתים הנפוחים? הם איכשהו נשארים ברקע בלי להפריע. משאירים לכם את הסרט נעים לצפייה ומהנה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "סוף שבוע בפריז". פורטרט של זוגיות בורגנית
    לאתר ההטבות
    מומלצים