עלי סלימאן: "דיקפריו פרטנר מדהים, וולברג סחבק"
הוא החל כמנקה בתיאטרון הערבי, התקשה למצוא עבודה "בגלל השם", והיום מופיע בהוליווד לצד כוכבים כמו ליאונרדו דיקפריו, מארק וולברג וג'יימי פוקס, אבל עלי סלימאן עדיין מחפש איזון ומתעקש לחיות בישראל. וזאת למרות הביקורת על המדיניות שלה: "רוצים שהערבים לא ירימו ראש וישאפו לאפס"
הוא מהשחקנים הפלסטינים המצליחים בדורו והיחיד שפילס את דרכו להוליווד ומקיים בעיר הסרטים קריירה מתמשכת. בגיל 37 עלי סלימאן יכול להסתכל אחורה ולחייך: רשימת הקרדיטים הארוכה שלו כוללת תפקידי משנה מרכזיים בסרטים של במאים כמו רידלי סקוט ופיטר ברג, וסרטו של האני אבו אסד, "גן עדן עכשיו", שבו שיחק בתפקיד ראשי, זכה בפרס גלובוס הזהב ועשה היסטוריה כשרשם מועמדות ראשונה של סרט פלסטיני לפרס האוסקר.
לפני חודשיים חזר הביתה לחיפה אחרי סבב ראיונות מתיש בארצות הברית בעקבות יציאת סרטו של פיטר ברג "השורד האחרון", שבו שיחק לצדו של מארק וולברג. "הסרט ריתק אותי. לעבוד על סרט זה עניין אחד, אבל לצפות בו זה שונה", הוא אומר. זו הפעם השנייה שהוא חובר לברג. "אני מכיר את סגנון העבודה שלו, אבל הופתעתי מהתוצאה. בסרטים הוליוודיים לא מראים בדרך כלל אמריקנים כקורבנות. פה יש חיילים חסרי ישע, ילדים שזרקו באמצע שום מקום כמו בלבנון. זו הפעם הראשונה שהזדהיתי עם חיילים אמריקנים".
את פתיחת הדלת להוליווד סלימאן חייב לבמאי האני אבו אסד והסרט "גן עדן עכשיו" ששינה את חייו. "שלוש שנים אחרי שסיימתי לימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין, הוזמנתי לאודישן. הייתי בדיוק אחרי ניתוח אפנדיציט וההתבקשתי לרוץ. לא יכולתי בגלל התפרים וחשבתי שאין סיכוי שאקבל את התפקיד. הבמאי מאוד התלהב ואני התלבטתי. ידעתי שהתפקיד הזה עלול לקבור אותי. אף אחד לא עסק קודם בנושא שאהידים. פחדתי שאחרי תפקיד כזה, לא אמצא פה עבודה, אבל אהבתי את התפקיד ורציתי לעשות קולנוע. אמרתי: מה שיהיה יהיה".
ההצלחה היתה פנומנלית והובילה למועמדות לפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, זכייה בפרס גלובוס הזהב ומועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. "הייתי ילד ופתאום נפלה עליי הוליווד. עד עכשיו אני לא מבין את גודל הדבר". על אף ההצלחה בשנתיים שעקבו סלימאן מצא את עצמו ללא עבודה.
"פתאום היה ריק מוחלט. שנתיים של כלום. זו היתה נחיתה קשה", הוא אומר. רגע לפני שנשבר, צלצל הטלפון. ההצעה היתה מפתה: תפקיד משנה בסרט "הממלכה" של ברג. חודשים אחר כך החלו הצילומים לסרטו של רידלי סקוט, "גוף השקרים", לצדם של לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו. "זו היתה הגשמת חלום ילדות לעבוד עם רידלי סקוט. אני מאוד אוהב את הסרטים שלו ואין יותר מלעבוד עם אנשים שאתה מעריך", הוא אומר.
עלי סלימאן לצד ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו ב"גוף השקרים"
גם העבודה מול דיקפריו השאירה חותם. "לפני הצילומים לא סבלתי אותו. חשבתי שהוא יפיוף מפונק. גיליתי פרטנר מדהים ושחקן מדויק שלא עושה לעצמו הנחות", הוא אומר, "דיקפריו עובד כמו שחקן רעב שרק סיים לימודים. בניגוד לרבים אין לו מניירות של סטאר. ג'יימי פוקס, למשל, יכול היה להיות בבוקר אחד מהחבר'ה ובערב לא לומר שלום. אין כוח לזה. לעבוד עם דיקפריו היתה חוויה מתקנת. הוא באמת כוכב ומגיע לו אוסקר. אגב, גם העבודה עם וולברג היתה חוויה נהדרת. הוא ממש סחבק".
"The Attack", סרטו של הבמאי זיאד דוארי, החזיר את שמו של סלימאן לכותרות בעולם. הבמאי הלבנוני - ששימש כעוזר צלם בסרטיו של קוונטין טרנטינו 'ספרות זולה', 'כלבי אשמורת' ו'ג'קי בראון' - בחר לצלם בתל אביב, בניגוד לחוק שאוסר על אזרחים לבנוניים לבקר בארץ ולעבוד עם ישראלים. דרישה שלא להתיר את הקרנתו בלבנון הובילה לחרם כולל שהשיתה הליגה הערבית, בה חברות 22 מדינות.
"זו בורות של משטרים וממשלות", אומר סלימאן, ששיחק בתפקיד גבר פלסטיני שמתגורר בישראל, ומגלה לתדהמתו שאשתו פוצצה עצמה בפיגוע התאבדות. "צילמנו חודשים בתל אביב, בשכם ובבלגיה. חתיכת מסע. זיאד איש אמיץ. שאלתי אם לא פחד לבוא לישראל. הוא ענה שפשוט רצה לעשות את הסרט. אני מבין אותו. אם הייתי רוצה לצלם במקום שהחוק אוסר עליי להיות בו, גם אני הייתי משתמש בדרכון זר".
דוארי דיבר על חיבור כוחות משני הצדדים, ואמר שאסור להגביל תנועת אמנים.
"אני מסכים. מי שעוסק באמנות, לא יכול לשנוא. זיאד סבל מהכיבוש ומהצבא הישראלי בלבנון, הוא חי במלחמה, יש לו את כל הסיבות לשנוא, אבל הוא לא. מחרימי הסרט דיברו על בגידה ושיתוף פעולה. זה קל מדי".
עמדתו בנוגע לחרם על ישראל מורכבת. "זה נשק ומצד שני, אני בעד לדבר, למצוא אנשים טובים וביחד לשנות. אני חי פה ומשלם מסים, אבל מבחינת המדינה אני על תנאי. קחי תרבות כדוגמה. חוץ מתיאטרון אחד עם תקציב אפס ותשתיות חובבניות, אין כלום. הכל נגוע בפוליטיקה. רוצים שהערבים לא ירימו ראש וישאפו לאפס. עם הצעת החוק להעלאת אחוז החסימה, אינשאללה לא יישאר אף ערבי בכנסת".
למה?
"כי זה רק מדגדג לנתניהו את האגו ומאפשר לו להראות לעולם כמה הוא ליברלי. הוא חוגג על זה. נתניהו נותן במה לאחמד טיבי, כדי שיוכל לומר כמה הוא טוב".
"התיאטרון השאיר בי צלקות"
אחרי שנים של הפוגה חזר סלימאן לתיאטרון. על תפקידו ב"רוח ים", שעלתה בתיאטרון חיפה בבימויה של אופירה הניג, הוא מועמד לפרס השחקן הטוב לשנת 2014. על ההצגה, שמועמדת לשבעה פרסים בקטגוריות שונות, הוא אומר: "זו פעם ראשונה שקאסט שמורכב מ-90% ערבים עומד על במת תיאטרון רפרטוארי דובר עברית. זה מאלץ את הקהל הישראלי להרגיש. לראות את האחר מדבר בשפתו, מספר את סיפורו, זה דוחה או שואב. זו הצגה שהולכת על הקצה".
קהל ערבי כמעט שאינו מגיע לתיאטרון. "אנשים לא הורגלו לצריכת תרבות. בשביל מיעוט שחי במדינה, זה אסון שמסכן גם את הדורות הבאים. חינוך לתרבות חייב להתחיל מוקדם. ילדים צריכים לגדול לאווירה שמאפשרת ומעודדת צריכת תרבות. אני גדלתי בלי לדעת שזה קיים. כשכבר לקחו אותנו לתיאטרון, זה היה במקרה הטוב חלטורה. שולמית אלוני היתה היחידה שהעזה לשנות והקימה תיאטרון ערבי בתקציב 3 מיליון שקל. זה היה מהפכני".
אתה מכיר את הנתונים הכספיים.
"צריך לדעת מספרים כדי להבין מה מקומי במציאות החיים פה. בואי נאמר שביחס להבימה, מה שאנחנו מקבלים זה בדיחה".
אתה אומר שיש מאחורי זה אידיאולוגיה?
"יש אג'נדה. המדיניות הישראלית תמיד תפסה אמנים כמסוכנים. כל פלסטיני שהיה לו מה להגיד, כמו גאסן כנפאני ומחמוד דרוויש, נרדף. אנשי חמאס אפשר לחסל, אבל אמנים מדברים לראש וללב. בהשפעה שלהם אי אפשר לשלוט".
את החזרה לבמה ליוו לא מעט לבטים. "התרגלתי לקולנוע ופחדתי לחזור. הגנתי על עצמי מהתוכן ובעיקר מהתיאטרון שהשאיר בי צלקות. בתיאטרון, בניגוד לקולנוע, אי אפשר לשקר. חייבים להיות נוכחים בכל רגע נתון. בקולנוע יש קאט".
אז למה חזרת?
"בגלל אופירה הניג. אין הרבה כמוה, ובגילוי לב - העבודה איתה עניינה אותי יותר מהחומר".
בהצגה, המבוססת על סיפורים קצרים מאת עלא חליחל, הוא הציר המרכזי. "סופר אידיאליסט, שהיה אופוזיציונר פעיל, והרים ידיים כשהבין שהמציאות לא תשתנה", הוא מסמן קווים. "כמו 'את, אני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין, גם ההצגה הזו מדברת על האבסורד שבמלחמה. זו הצגה על כל הקטסטרופות מהנכבה ועד היום, כל המלחמות שאנחנו חיים ונמשיך לחיות אם הטמטום הזה לא ייפסק. זו הצגה על נתק, טראומות, שאיפות, אפתיה".
בהצגה אתה צופה מהצד, מתבונן מבחוץ על המצב. גם בחיים אתה לא מתערבב: גר בחיפה אבל לא באמת שייך, עובד בארה"ב אבל לא חי שם.
"מחמוד דרוויש כתב: 'המולדת שלי מזוודתי ומזוודתי היא מולדתי ואני לא נוסע'. זו התחושה. אני בכל מקום Traveler. זה מגן עליי. לעזוב את הבית לא בא בחשבון. אחרי המועמדות לאוסקר הסוכן שלי אמר שאני חייב להישאר באמריקה. אמרתי: 'אני בבית. כשתצטרך, אגיע'. הוליווד זה המקום הכי מקצועי שהכרתי וזו חוויית חיים, אבל החלום התגשם מהר ובקלות רבה מדי. צריך איזון. לכאורה עשיתי את זה, אני שם, ועכשיו מה? איזה שאיפות יש לי? נכון שמשחק זה לא רק רוח אלא מקצוע ופרנסה, אבל לפעמים צריך להיות רעב כדי ליצור".
מההתחלה כיוונת לקריירה בחו"ל?
"ממש לא. חשבתי שאסיים תיכון, אלמד משחק ואעבוד בתיאטרון. זה המקסימום שחלמתי עליו. התחלתי בתיאטרון כמנקה ואב בית. הייתי משוכנע שכל התיאטרונים ירוצו אחרי. אף אחד לא השתין לכיווני".
אתה צוחק?
"לא. עבדתי בתיאטרון הערבי-עברי כמלצר, ברמן, סאונדמן, תליתי פנסים ולפעמים הייתי עולה לבמה בקפה של נורמן עיסא. כשכולם הלכו הייתי מנקה וסוגר את המקום. גם בסטודיו עבדתי כאב בית. אני לא מתבכיין, ההיפך, זו התחלה טובה. הייתי צריך לממן לימודים ושכר דירה. יורם לוינשטיין אמר: 'תסיים ללמוד. תתחיל לעבוד. תשלם לאט'. הדבר הראשון שרציתי זה להחזיר את הכסף. אחד המשפטים החשובים שלמדתי ממנו היה: "שחקנים יש המון. תהיה בנאדם". זה שיעור לחיים. הוא רצה להכין אותי לתיאטרון הישראלי ולחץ מאוד על המבטא. הוא אמר: 'אתה יכול לשחק כל תפקיד, אל תיתן שישימו אותך במשבצת הערבי'. אמרתי: לא רע לי להיות ערבי. אני לא רוצה להיות אשכנזי".
המעבר מנצרת לתל אביב היה קשה. "תל אביב היתה עולם שלא הכרתי. הנחיתה בה היתה הלם. זה צעד לא מובן מאליו בשבילי - בן הזקונים במשפחה של 12 ילדים, הילד של אמא שלא הורשה לחזור מאוחר ותמיד דאגו לו. הייתי מפונק ומאוד מחובר לאמא. זה הפך את הדרך לעצמאות לקשה".
אתה אדם פוליטי?
"ממש לא. זו לא פוליטיקה, אלו החיים".
המשורר טאהא מוחמד עלי אמר לי פעם: 'הכל פוליטי. גם הקפה שאנחנו שותים'.
"טאהא קרוב משפחה. כולנו במקור פליטים מהכפר ספורייה. טאהא היה מספר סיפורים נפלא ואדם שאי אפשר שלא לאהוב. הוא לימד אותי שכישרון לא מספיק, ושאם רק ארצה, אשיג הכל".
היית מגדיר את עצמך כאמביציוזי?
"כשאני רוצה משהו, לא ארפה. עבדתי קשה והגעתי להרבה מהדברים שרציתי, אבל אני רואה מסביב שחקנים מוכשרים שלא קיבלו הזדמנות. בתוך המיעוט שחי פה יש הרבה מאוד כישרונות שאין להם לאן להתפתח כי אין ממסדים לקלוט אותם. התקרה מעלינו מאוד נמוכה".
ההתגלות האלוהית
כשסלימאן מתבקש לבחור שלושה צמתים מרכזיים בחייו, הוא לא מהסס: "הצומת הראשון היה בזמן הלימודים. הייתי מאחר כרוני. יורם קנה לי שעונים מעוררים, אבל כלום לא עזר. בסוף נשבר לו. הוא אמר: 'לך הביתה. תחזור בשנה הבאה'. הבנתי שזה רציני. עשיתי הכל כדי שלא יעיף אותי. התחלתי לבכות.יורם חיבק ואמר: 'זו פעם אחרונה. אני לא רוצה לשמוע על איחורים'. זה הרגע בו אמרתי לעצמי שאני נלחם על זה.
"הצומת השני היה 'גן עדן עכשיו' ששינה את חיי. הצומת השלישי היה ההחלטה להתחתן והולדת בתי. מבחינתי עד אז לא חייתי. לראות בכל בוקר מחדש את פניה מחייכים אליי זה החיים. לקום כל יום בשש בבוקר ולחתל אותה, מי צריך יותר? זה הדבר הנעלה ביותר שאדם יכול לשאוף אליו. זו ההתגלות האלוהית. האישה, הבית, הילדה שהפכה הכל למושלם. זה ההישג הכי גדול שלי".
אתה בוכה.
"זה מרגש אותי. הקריירה היתה הדבר הכי קדוש בחיים, לא רציתי להתחתן ולא חשבתי לעשות ילדים. פחדתי. כל הזמן דחיתי את הרגע, אבל זה שינה את חיי. כשגילינו שאשתי בהריון רציתי להיות שותף בתהליך, ללוות אותה, לא להיות אאוטסיידר. שנה שלמה כמעט לא עבדתי. הפסדתי חוזה לשבע שנים בחו"ל כי רציתי להיות נוכח בלידה. היה לי חשוב לא לפספס את הרגעים האלה. עבודה תבוא ותלך, זה לא סוף העולם. לידה, חיים חדשים, זה העתיד, זה הכל".
