צאו מהסרט: לא חייבים דרמות כדי לחיות יחד

גם אני, כמו הרבה אחרים, אוהבת לראות לפעמים טלוויזיה. זה התחיל כשהייתי קטנה והייתי מציצה לסלון כשהורי ראו שושלת, או כשאחותי ראתה את הסרט ה"פרובוקטיבי" ריקוד מושחת ולי עדיין לא אפשרו לראות את התכנים האלה. כשגדלתי, אני מודה שהייתה לי תקופה של טלנובלות ספרדיות ואחר כך עשיתי מעבר לסדרות האמריקאיות הפופולאריות. לכן, גם לי כמו להרבה אחרים ואחרות עוצבה התפיסה כי החיים שלי הם די משעממים ביחס למה שחוות הדמויות בטלוויזיה.

השעמום הזה או ה"בינוניות" הזו כפי שכיניתי אותה בעבר, הרגו אותי. רציתי את הריגוש שבכיבוש, רציתי מערכות יחסים בלתי אפשריות, רציתי לחוש את כל היצרים שלי כל הזמן, רציתי להיות כוכבת בטלנובלה של עצמי אבל מצאתי את עצמי בסוף בתוך טרגדיה יוונית כשאני השחקנית הראשית הסובלת מלב שבור.

אנחנו חשופים כל הזמן לדוגמאות של מערכות יחסים סוערות ומרגשות. המדיה מציפה אותנו בתכנים שמעצבים את האמונות והתפיסות שלנו לגבי זוגיות. ניתן לומר כי את השירות הרע שצפייה מוגברת בפורנו עושה לחיי המין, הטלוויזיה עושה לחיי הזוגיות שלנו.

גבר שצופה בפורנו ורואה אמזונות ללא רגישות לכאב עושות תרגילי אקרובטיקה מסובכים במיטה, עשוי להתבאס כשזוגתו תעדיף מיסיונרית, בדיוק כפי שאישה שרואה קומדיה רומנטית יוצאת מהסרט מבואסת כי יש לה בן זוג לא רומנטי ומשקיע (הם כבר לא מתנשקים בגשם מתחת למטריה, הוא לא מפתיע אותה בזוג כרטיסים לפריס והם בטח לא צובעים יחד את חדר התינוקות ועושים מלחמת צבע...).

המרוץ לשגרה

כשאנחנו בתחילתו של קשר והכל מתוח ו"על קוצים", כל שאנחנו רוצים זה להגיע אל הנקודה הנוחה הזו עם בן הזוג החדש, הנקודה בה יש פחות חששות והכול יותר רגוע, נינוח ונעים. כבר לא עוברים סרט עם כל שיחת טלפון או הודעה, כבר ברור לשני הצדדים שישנים ביחד בשישי ובשבת הולכים לים. אבל מה קורה כשאנחנו מגעים לשם? האם אנחנו נהנים מזה? האם אנחנו נרגעים באמת?

אנשים זקוקים לדרמות כמו למים(shutterstock)

הדרמות של התחלת קשר כל כך עוצמתיות שעל אף שהרבה פעמים הן לא מהנות - אנחנו עדיין מוצאים עצמנו מתרגלים אליהן. ואז, כשמגיע השלב השני והיציב יותר בקשר זוגי, אנשים רבים מתחילים לחשוש שמשהו לא בסדר ואז אני מתחילה לשמוע משפטים כגון: "הכל יותר מדי שגרתי", "כמו זוג זקנים אנחנו", "משהו חסר לי". היום אני רואה איך הציפייה הלא מציאותית הזו להתרגש כל הזמן הורסת לרווקים ורווקות קשרים פוטנציאלים רבים.

היד מהירה מדי על ההדק וגברים ונשים נוטשים קשרים כי ההתלהבות ירדה להם, כי משהו מתחיל להשתנות וכי הכיף מאבד מעוצמת ההתחלה. ככה אנשים מתגלגלים מקשר אחד למשנהו, מצפים ומחכים לאחד/אחת שיגרום להם להתרגש כל הזמן ולא מצליחים להגיע לשלבים המתקדמים יותר בזוגיות. יש אפילו אנשים שמלכתחילה נכנסים למערכות יחסים מרגשות במיוחד (בן זוג שנמצא בנישואין או מחוץ למדינה, בן זוג בכלא או בפקיד סודי במיוחד, וכיו"ב) רק בכדי לא לוותר על הדרמה.

שגרה זה רע?

כולנו מכורים לריגוש, כולנו הפכנו מכורים לאקשן וקשה לנו להבין ולקבל כי רוב החיים הם בעצם שגרה ושגרה זה לאו דווקא רע. זוגיות טובה ובריאה היא זוגיות בה לכל אחד מהצדדים יש חיים מלאים משל עצמו, קריירה, משפחה, חברים, תחביבים. כל אלו אסור שייעלמו מהחיים בעקבות הזוגיות, וכל אלו דורשים זמן, אנרגיה והשקעה. כשאנחנו עסוקים בתחילתו של קשר אנחנו נוטים להזניח תחומי חיים אלו. כשאנחנו עוברים לשלב של העמקת הקשר הדרמה יורדת בטבעיות ומאפשרת לנו לחזור להתפנות לחיינו המלאים כפי שהיו טרם נכנסנו לזוגיות.

אנשים רבים לא עושים את זה וכשהם חשים כי יש פחות אקשן במערכת היחסים, הם מיד מניחים שמשהו לא בסדר ומתחילים ליצר דרמות חדשות בקשר. כך לדוגמה, גבר עשוי לחשוב ש"זה לא זה" ולהתרחק פתאום מבת הזוג שלו או אישה תחרחר ריב כדי לבדוק עד כמה הוא בעניין שלה כי הוא פחות "דביקי" כפי שהיה בהתחלה.

אז אני שואלת אתכם: האם הרומנטיקה מתה? האם הריגוש הולך? יותר מדי אנשים מאמינים שתפקיד בן הזוג ומערכת היחסים היא לרגש אותם וזו טעות. מחשבה זו מטילה משקל כבד ולא הוגן על מערכת היחסים ובן הזוג. חיים מאוזנים וזוגיות בריאה יכולים להתקיים רק כשאני ארגש את עצמי על ידי חיים מלאים ומספקים. זוגיות היא חלק קטן מהחיים היא לא כל משמעות החיים שלי!

אז לא, הרומנטיקה לא מתה - היא כן משתנה ומתבגרת. גם הריגוש מתמתן ומשתנה. השגרה מאפשרת לכל אחד מבני הזוג להמשיך להתפתח בחייו ולמצוא את הריגושים - לא מהזוגיות עצמה אלא מתחומי החיים האחרים. הרי תחשבו על זה, יש לנו מספיק התמודדויות וטלטלות בחיים, אם זה בתחומי המשפחה, ילדים, קריירה או בריאות. אז למה לא לבחור בקשר יציב, לא עדיף פרטנר-שותף שיעבור איתי את המצבים הללו?

אז מה עושים?

ראשית יש להבין ולהודות בפני עצמנו כי על אף שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים שקט ושלווה, רובינו אוהבים דרמות. השגרה נוטה לשעמם אותנו מהר מאוד ולהדאיג אותנו כי משהו לא עובד כראוי. עכשיו אחרי שהבנו את זה אנו צריכים לשאול את עצמנו - האם אני יודע/ת לחיות ללא דרמה? האם אני רוצה לחיות ללא דרמה? והאם אני מוכן/נה לכך?

בגרות מתבטאת ביכולת להבין את המציאות, להבין את הציפיות שלי מהמציאות ולמצוא את האיזון בין שני המימדים הללו. להבין מתי משהו גורם לי הרגיש רע כי הוא מתנגש עם הציפיות שלי ומתי הציפיות שלי אינן ריאליות. קשר בריא ממושך וטוב לעולם יהיה כרוך בוויתור על רכבות ההרים. לא ניתן להיות באקסטזה מטורפת של תחילת קשר למשך 30 שנה. כן ניתן לאהוב להעריך להיות חבר וליהנות מקשר טוב למשך כל החיים.

יכול להיות שיש ביניכם שיגידו: "לא אני לא מוכן לוותר על הריגושים בינתיים!" וזה בסדר, מותר! זה רק אומר שכרגע אתם כנראה עוד לא בשלים לקשר ארוך ורציני. אלה שמוכנים לצאת לדרך צריכים דבר ראשון לפעול למען חיים עצמאיים ומרגשים דים, שנית לרתום מישהו בסביבתם שיזכיר להם את הדברים שחשובים באמת בזוגיות (אח, מטפל, חברה, ספר... תמצאו את הדרך שלכם).

חשוב שהאדם הזה יעזור לכם להתגבר על החודשים הראשונים בהם הגמילה מהדרמה תהיה קשה יותר, על האדם הזה לתמוך בכם ולנסות למנוע מכם ליצר דרמות מיותרות בקשר (ובכך להרוס אותו), לעזור לכם לרגש את עצמכם, ולתזכר אתכם בכמה בן הזוג הנוכחי נפלא (בהנחה שהוא באמת כזה כמובן). שלישית, תהיו סבלנים. תנו לזה זמן ואל תמהרו לחסל את המערכת יחסים. תמיד אפשר לעזוב אבל לא תמיד אפשרי לחזור.

בסופו של דבר, אושר וסיפוק הינם תוצאה של הערכה של הקיים והנאה ממה שיש. אם יש לכם משהו טוב ביד, אם נעים לכם יחד ויש פה פוטנציאל, אל תתנו לפנטזיות לא ריאליות לבלבל לכם את המוח והלב, תתרווחו בקיים ותלמדו ליהנות מהיציבות והנינוחות בהעדר הדרמות. אולי בהתחלה זה יהיה קשה אך הרווח יהיה כולו שלכם.

ליגד גרנית פורת - מדריכת חיים, מאמנת אישית ומקימת הסדנה ליצירת זוגיות.