לפני שנתיים הגעתי לשליחות בעיר הגדולה הישר מהכפר – המרחבים והגבעות התחלפו בגורדי שחקים, ריח הסוסים התחלף בריחות של טייק-אוויי, ילדים מתרוצצים בג'ינס קצר וסנדלי שורש התחלפו בדוגמניות ונעלי עקב, והשמש החמה התחלפה בשלג צחור. הרגשתי מאוד חריגה ושונה בנוף הניו-יורקי, ובעיקר לבד. להפתעתי, מהר מאוד התחלפו תחושות אלו בהרגשה של חמימות, קהילתיות, ציונות אין סופית וערבות הדדית – הכי קרוב הביתה במקום כל כך רחוק.

שמי הילה גרשמן, אני בת 29, מהישוב נטף שבהרי ירושלים, עובדת סוציאלית בהכשרתי. הגעתי לכאן כשליחה של הסוכנות היהודית לפני כשנתיים עם בעלי מתן – אני כשליחה של תנועת הצופים והוא כשליח של תנועת השומר הצעיר. למרות ההכשרות והסמינרים הרבים, לא צפיתי עד כמה חווית השליחות תהיה מטלטלת ומשמעותית עבורי, חוויה ששינתה את תפישת עולמי ואת חיי. בתור שליחה של תנועת הצופים עבדתי בתוכניותיה השונות של העמותה, הדרכתי גרעיני צבר של צעירים אמריקאים ציונים, שבסיום התיכון שלהם מחליטים לעלות לישראל, לגור בקיבוץ ולהתגייס לצה"ל. ניהלתי את תוכנית שנת השירות, בה צעירים אמריקאים עושים שנה מחייהם בישראל ותורמים לחברה הישראלית דרך עשיה חינוכית וחברתית. אך מרכז עבודתי היה בשבט הצופים במנהטן, שבט תפוח.

שבט תפוח הוא מפעל מדהים, אחד מתוך עשרים שבטי הצופים הישראלים המקיימים פעילות בצפון אמריקה. השבט קם לפני עשר שנים ומונה כעת 160 חניכים בכיתות ג׳ עד י״ב. בכל יום א' נפגשים החניכים, בבגדי חאקי ועניבה צופית, לפעילות חינוכית וערכית המתנהלת כולה בעברית ועוסקת בתכנים של חברות, חיי קבוצה, יהדות, ישראל ועוד. את הפעילות הזאת מעבירים חברי השכבה הבוגרת, חניכי כיתות י׳ עד י״ב, שמשקיעים שעות בכתיבת פעולות, חורקים שיניים בעברית ומביאים את החוויה הצופית-הישראלית מעבר לאוקינוס לתוך Y92.

בשנתיים האחרונות, בעקבות צמיחתו של השבט והתפתחות כלל הקהילה הישראלית באיזור ניו-יורק, נוצרה לה בשקט ובצניעות קהילה מקסימה של משפחות ישראליות הגרות בעיר. דרך הילדים, התידדו גם ההורים, ערכו חגים, יצאו לטיולים משותפים, תמכו אלו באלו ומצאו ביניהם הרבה משותף: הרצון העז לשמור ולטפח בקרב הדור הצעיר על הקשר עם הישראליות ועם היהדות כמו שהם מכירים אותה.

מהחוויה המעצימה של לראות קהילה אשר צומחת מעצמה ומייצרת לעצמה פעילות חברתית, למדתי וגדלתי בעצמי. היה לי העונג לחזור לחקור את יהדותי, לבחור בצורה מודעת ולחזק את הציונות שלי והחיבור לארץ ישראל. אך יותר מהכל להרחיב את הגבולות המוכרים ולקבל משפחה חדשה אוהבת ומחויבת כל כך.

השבוע ערכנו מסיבת סיכום שנה. הגיעו כ-300 איש: חניכים ובני משפחותיהם, שותפים לעבודה וחברים. היה אוכל טעים, מוזיקה ישראלית במיטבה ואוירה של קיץ וחוף. נהנינו מהופעה של להקת הצופים מישראל (הקרוון), שרקדו, שרו והקפיצו את הקהל. במהלך הערב ערכנו סיכום שנתי לכל הפעילויות שעברנו השנה, אמרנו תודה למדריכים על עמלם הרב ונפרדנו בדמעות מתלמידי התיכון המסיימים את לימודיהם. 

במהלך השנתיים האחרונות נפגשתי עם המון אנשים טובים ואיכפתים שעובדים ומשקיעים בצורה אקטיבית ביצירת גשרים בין ישראל לארה"ב בכיוון הדו-צדדי. הייתה לי פה תחושה של "בית רחוק מהבית". הבנתי שהמרחק אינו חשוב, אלא המשמעות והאהבה. בית זה איפה שהלב שלנו נמצא.