שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    סיר לחץ: מי יציל את הבית שלי?

    דווקא עכשיו מוטל עליכם לגלות איפוק ולהפגין סבלנות וסובלנות כלפי הבית ובני המשפחה שלכם. אל תמהרו לשפוט איש מבני המשפחה ותנסו שלא להיטמע בתוך המלחמה

    מלחמה. שוב הזמן האפל הזה שבו אנחנו נאלצים להפסיק את שגרת החיים שלנו ולהתרכז יותר בלשרוד מאשר בלחיות. בטח שאין מה לדבר על להתפתח רגשית, חברתית, כלכלית או משפחתית. במלחמה אין לאיש זמן לחשוב על זה, וזה נאלץ לחכות לזמנים רגועים יותר. ואם בדרך כלל, בני המשפחה רגילים לכך שאת מרבית שעות היום הם לא מעבירים יחד, במלחמה זה לא כך, ואנחנו מוצאים את עצמנו מעבירים שעות בבית או בממ"ד, ויכולים להיווצר הרבה יותר לחצים, עימותים ואי נעימויות.

     

     

     

    כולנו הרי חיים את השגרה שלנו באיזשהו איזון מסוים, בסטטוס קוו קבוע, פחות או יותר. אנחנו רגילים להיפגש למשך שעה-שעתיים ביום, ולנהל את שאר הזמן שלנו בנפרד. אך בעיתות של מלחמה, כשאין ביכולתנו להתרגל פתאום לעומס המחודש של בילוי שעות רבות בחברת המשפחה ובבית, אנחנו מפסיקים לתפקד בצורה היעילה והנכונה.

     

    להיות יותר זמן עם הילדים בבית, למשל, זה דבר נהדר אך יחד עם זאת, איש לא הכין אתכם לתחושת הלחץ המכבידה הזאת, למחשבות כמו איך לקחת את כולם ביחד לממ"ד, איך לא להתרחק יותר מדי, איך לדאוג שכולם מוכנים והכי חשוב – איך להרגיע את כולם כשאתם בעצמכם הופכים לסיר לחץ מבעבע.

     

    הפגינו איפוק, בייחוד מול הילדים

    הילדים, אגב, מרגישים את המתח של ההורים ושל החברה שבה הם חיים, ולכן גם הם נותרים עם פחות אורך רוח ועם פחות סבלנות. שימו לב רק שאם הם רבים והריב מיד מגיע להסלמה, נסו לשמור על איפוק גם אתם ולא להיות קצרי רוח. ולמרות שממש בא לכם להגיד לאחד מהם "אתה אשם ואתה תלך לחדר!", נסו להתאפק ולא לחרוץ את הדין כל כך מהר.

     

    מריבה מוכרת אחרת היא על מטלות הבית. תחשבו על שטיפת כלים למשל - יכול להיות שבדרך כלל אין בעיה שמשתמשים בהרבה מים ולוקח קצת זמן לעשות את הכלים, אך כעת אחד מבני הזוג כבר לא מגלה את האורך רוח שיש לו בדרך כלל, ואז, מהמקום הזה, הוא יכעס על למה משתמשים ביותר מדי מים, או למה עדיין לא עשו את הכלים. הכעס יכול להיות של הבעל כלפי האשה או הפוך, או ההורים כלפי הילדים.

     

    הצילו! יש מלחמה מחוץ ובתוך הבית (shutterstock) (shutterstock)
    הצילו! יש מלחמה מחוץ ובתוך הבית(shutterstock)

     

    שבירת השגרה של חיי היום יום מערערת את הביטחון שלנו כבני אדם. השגרה אולי לפעמים היא רק שגרה, אבל כמעט תמיד היא מעניקה תחושת ביטחון. ולכן, קודם כל חשוב לנסות לשמור כמה שיותר על שגרה, שזה אומר – להשכיב את הילדים לישון כמו בכל יום רגיל, ולחילופין – להעיר אותם באותן שעות. כמו כן, להמשיך לתת להם תפקידים בבית, ולתת תפקידים בבית לילדים זה חשוב גם בגלל שכשאדם עושה משהו עם הידיים שלו הוא מרגיש שהוא פעיל, יוצר ועושה, וזה מעניק לו תחושת כח ועוצמה. כמובן, לא להגזים ולתת לו תפקידים שלא מתאימים בשביל הגיל שלו, אבל מצד שני, גם לא להשאיר אותו בחוסר מעש.

     

    לפעמים מתוך צורך לגונן על הילדים אנחנו אומרים לילדים שלא יעשו כלום רק ישחקו וישמחו כמה שאפשר, והעיקר שהמלחמה תעבור. אז זה שאנחנו רוצים שהמלחמה תסתיים על הצד הטוב ביותר, זה ברור, אך יחד עם זאת, המחשבה שצריך להגן על הילדים באופן כזה שהם לא יעשו כלום בבית, זה לא לטובתם וזה לא מגן עליהם. הם רק ירגישו שאין להם שום אחריות. אתם מבינים? מבחינתם, זה אומר שהמצב כל כך מסוכן שהם אפילו לא יכולים לעשות את התפקידים שלהם, וזאת טעות. היינו רוצים שהם יבינו שגם במצב כזה ממשיכים עם התפקידים. עוד נקודה: הייתי ממליץ עד כמה שאפשר ומבלי לקחת סיכונים מיותרים, כן לעודד מפגשים חברתיים בין חברים בני משפחה וכדומה, בשביל לאוורר את האווירה המתוחה.

     

    לא להיבלע במלחמה

    הבעיה במלחמה ובטראומה היא לא תמיד המלחמה עצמה אלא לפעמים זו ההשלכה הנפשית מהמלחמה, שזה אומר: הצלקת הנפשית שנשארת. אני אנסה להסביר: נניח שאדם חווה חלילה תאונת דרכים קשה. אדם רגיל יחזור לשגרה ויבין כי מדובר במקרה נקודתי. אך זה עם הנפש הרגישה ירגיש אחרי המקרה כאילו שהוא במצב של איום תמידי. הנפש שלו מפרשת את המציאות כאילו האיום לא התרחש רק בזמן התאונה, ומבחינתה הוא ימשיך להיות עוד ועוד, כשכל החיים מעכשיו הופכים בעצם למצב אחד גדול של חוסר אונים. לכן הנפש של האדם הזה לא תהיה עסוקה יותר מידי בלחפש להתפתח בחיים, אלא יותר בלראות איך היא ממשיכה לשרוד בתוך שגרת החיים. וכך גם קורה בזמן מלחמה.

     

    ולכן כל כך חשוב גם בזמן המלחמה לא להיבלע רגשית בתוך המלחמה, וחשוב לראות איך ממשיכים את שגרת החיים עד כמה שאפשר, בלי לסכן את עצמנו כמובן. חשוב לזכור שמצבי מתח וחרדה יכולים להקשות מאוד אבל גם לחזק זוגות ומשפחות, בייחוד כשהמשפחה מצליחה לפעול כצוות ולהתאחד סביב ההתמודדות עם המלחמה.

     

     

    אגב, מול הילדים עדיף כמה שפחות לדבר על המלחמה - מה קורה, איך קורה וכל מיני ניתוחים אלה ואחרים, וגם אם מדברים - עדיף שזה יהיה בקצרה. אבל אם הילדים מדברים על זה, לא צריך להשתיק אותם אלא לאפשר להם לדבר אך אחרי כמה דקות, לנסות לעבור לנושאים אחרים. כך אתם משדרים לילד שלהם שעד כמה שהנושא הזה חשוב, יש לו משקל דומה לנושאים נוספים.

     

    כך לא נהיה עסוקים אך ורק במלחמה וכך גם ילדינו יוכלו לחזור לעסוק בעניינים שפויים יותר. מצד שני, אם הילד מדבר על החרדה והפחד שלו, צריך להתעניין, לשמוע ולהאזין באמפתיה ולא לגלות חוסר עניין וחוסר אכפתיות. יחד עם זאת, אני שוב מבקש לשים גבול לזמן שאנחנו מדברים על המלחמה.

    מי ייתן ונדע ימים שקטים יותר.

     

    לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    הרב ד"ר אייל אונגר, בעל תואר דוקטורט בפסיכולוגיה המתמחה בתחום ייעוץ נישואין ומשפחה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים