איך אדע למי להתקשר?
תושבי שדרות, למודי האזעקות והרקטות, מכירים את התרגולת הקבועה בעת שהסירנה מתחילה לפעול, ולא רק בימים של מבצעים מלחמתיים. אבל מה עושים הקשישים ש-15 השניות לא מספיקות להם כדי להגיע למרחב המוגן? מורן בן דוד, מתנדבת בתכנית "בכבוד ובידידות", מספרת על הימים הלא קלים שעברו עליה בדאגה למשפחתה ולקשישים בהם היא מטפלת
15 שניות, זה הזמן שיש לתושבי שדרות להגיע למרחב מוגן. חלק מהקשישים בכלל לא מנסים. במקרה הטוב הם מתחילים את הדרך ומקווים שייפול רחוק. רבים ישנים בממ"ד. אני רואה אותם וחושבת על שלושת הילדים ששלחתי הבוקר למסגרות. נדהמת איך התרגלנו לשגרה מופרעת שכזו.
לפני כמה שנים, כשכל העסק היה חדש ומיגון לא היה בכלל, לא היה עולה בדעתי לשלוח אותם. בלילה, כשיש סירנה, רצים חמשתנו במסדרון והילדים צועקים "אמא, תהילים, מהר". ואנחנו מתיישבים צפופים וקוראים יחד "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", ואחר כך את "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". ומחכים שיעבור כבר.
יש בשדרות 269 קשישים שעמם אני בקשר קבוע, ועכשיו אני צריכה לבחור עם מי לדבר קודם. אז צלצלתי קודם כל לאלה שגרים ברחובות הסמוכים למקום הפגיעה הרצינית האחרונה. אני משערת שמבין כל היתר, אלה הקשישים שנמצאים עכשיו במצב הנפשי הקשה ביותר. מברכים על מזלם הטוב אך שמעו היטב כמה קרוב זה היה.
סבב טלפונים מהיר. כולם בסדר. מודאגים אבל נשמעים סביר. שמחים שהתקשרתי. במסגרת עבודתי ב"קרן לידידות" אני אחראית למצוא להם מענה בסיסי לאוכל ולתרופות. אבל הקשרים שנוצרים עמוקים בהרבה. אני מרגישה כלפיהם מחויבות גדולה כל כך. מכירה כל אחד ואחת מהם אישית, יודעת בדיוק עם מה הם מתמודדים ביום יום ומתארת לי מה עובר עליהם בעתות מצוקה.
אני מתקשרת לעמיתה שלי הילה אלימלך מהשירות לזקן של עיריית שדרות והיא מספרת על קשיש שנפל בביתו כשניסה לרוץ לממ"ד. הוא מאושפז כעת בבית החולים באשקלון ומצבו בסדר. לא שבר כלום תודה לאל. רק עיקם את הרגל ויחזור הביתה בקרוב.
נהגי ההסעות של הקשישים בדרך למרכז היום שלהם, מדווחים על 90 אחוזי נוכחות. להתרשמותם, איש מבין הקשישים לא נשאר בבית בגלל המצב, אלא רק כי לא הרגיש טוב. צרות של יום יום. לי הקשישים אמרו שהם חוששים מהדרך בין הבית עם הממ"ד למועדון הממוגן, אך למזלם לא היו אזעקות תוך כדי.
תמרה מדבובסקי מספרת לי על ליל הבלהות שעברה. אזעקה ועוד אזעקה ועד אזעקה. והיא קמה ממיטתה ומנסה במהירות להגיע לממ"ד. סוגרת על עצמה את הדלת ומנצלת את הרגעים עד הבום לתפילה מהירה לשלומם של כל שכניה.
ניקול מימון מדהימה אותי בטלפון שכשהיא אומרת שאין באמת ממה לחשוש כי לכל כדור כבר יש כתובת וגורלנו בעצם נקבע ממזמן. היא מדברת על תפילות ועל הצורך להאמין ואני כל כך מתחזקת ממנה - אישה שעברה כל כך הרבה בחיים ומאמינה בעוצמות כאלה.
הימים עוברים במהירות. אני הולכת לבניין של דיור מוגן בעיר שבו מתגוררים כמה וכמה קשישים שחברים בתוכנית שלנו - "בכבוד ובידידות". פוגשת אותם ורואה שהם בסך הכול בסדר. היחד עוזר בימים כאלה. אבל באחת הדירות שוכב קשיש שלי עם בעיות רגליים קשות. הוא אפילו לא קם לאזעקות. ואני בקושי יכולה לתקשר עמו. הוא מדבר רק רוסית. בשל כשל בירוקרטי, ביטוח לאומי שללו את זכותו לסיוע של לכמה שעות ביום והוא ממש חסר ישע, דווקא עכשיו. שוב הרשת עובדת במהירות. הילה מהשירות לזקן של העירייה כבר על הקו, אתי סעדון העובדת הסוציאלית על הקו השני ואנחנו מארגנות יחד פתרון דחוף לאיש ששוכב חסר ישע ונאנק בשל כאבים איומים ברגליים - עניין אופייני לקשישים הסובלים מסכרת ובעיות כלי דם.
בשלב מסוים, כשהדי הרקטות הדהדו סביבנו, החלטנו בעלי פנחס ואני שהנכון הוא ל"נרמל" את המציאות הלא-נורמלית ולשלוח את הילדים לקייטנות. הם נמצאים באתרים מוגנים שלא צריך לזוז מהם בעת אזעקה כמו בבית. כשיצאנו אמרתי לילדים לרדת במדרגות ולחכות לי למטה. והגדול, ראובן, צעק לנעה ועדי אחיו הקטנים: "לא להתרחק שלא יחטפו אתכם".
- מורן בן דוד, רכזת התוכנית "בכבוד ובידידות" בשדרות ובנתיבות. במסגרת התוכנית מקבלים מאות קשישים בעיר סיוע יומיומי במזון ובתרופות. "הקרן לידידות" מפעילה את התוכנית בקרב קשישים בני 80 ומעלה החיים מהבטחת הכנסה בעשרות ערים בישראל
לפנייה לכתב/ת 
