חשופים - תחת שמיים בוערים
המדינה הגדירה מרחק מסוים מגבול הרצועה שיישובים הנמצאים בתוכו זכאים למיגון. היישובים הרחוקים יותר לא זכאים למרות שהם חוטפים אש כמו כולם - גיל טבת מספר מהשטח על התחושות של האנשים המתגוררים בשטחים אלו
על גבעת חול שצופה על אחת מערי הדרום שספגו מטחי רקטות ופצצות מרגמה, התמקמה סוללה של מערכת היירוט המתקדמת כיפת ברזל. מסביב פזורות חבילות חציר יבש שנקצר לא מזמן ונאגד בחוטי ניילון שחור לקוביות מהודקות. על השביל הגישה שומרת חיילת חמושה ברובה. מפני השמש מגינה עליה שמשיה לבנה, כמו של גברות בחופשה בריביירה. מאחוריה משגר הטילים - גולת הכותרת של התעשייה הביטחונית הישראלית שמצליח בעזרת טכנולוגיה מדהימה ליירט את טילי האויב.
נותרו לה ארבע שעות במשמרת על המחנה המאולתר, ועוד שנתיים וארבעה חודשיים בשירות הצבאי. מיכאלה חתמה על שנת שירות נוספת בצבא כדי שתוכל להיות לוחמת במערך ההגנה האווירית. היא מגיעה מבת ים ולא מתחרטת על הבחירה המאתגרת כל כך: “לא למדתי מקצוע שיועיל לי כאזרחית, אין פה בונוסים מיוחדים, מלבד הזכות לשרת בתפקיד משמעותי. לראות בעין את האנשים שכיפת ברזל מגינה עליהם ולדעת שאני חלק מזה".
על הכביש לאורכה של רצועת עזה מתערבב האבק שמעלים הטרקטורים שמעבדים את השדות בעשן היבול הנשרף באש שהציתו פצצות המרגמה שנורו מרצועת עזה - ברדיו קוראים לזה בהקלה "נפילות בשטחים פתוחים". כמה מאות מטרים בלבד מגדר הגבול מחליק את האדמה טרקטור כבד ומכין אותה לזריעה. בעלותו על קן הרכס נחשף הטרקטוריסט הבודד למבקשים לירי מהצד הפלסטיני של גדר הגבול. אבל חקלאים כאן ובעוד אזורי ספר בישראל כבר רגילים לזה - עונות השנה ומחזורי הזרעים לא מתאימים את עצמם למצב הביטחוני.
בבונקר החירום של המועצה האזורית אשכול מספר חיים ילין ראש המועצה לרב יחיאל אקשטיין מהקרן לידידות, מה עבר על היישובים בתקופה האחרונה. ביניהם, על השולחן, רקטת קסאם מאובקת שנשלפה רק הבוקר מאדמת הנגב. המספרים לא נתפסים. עשרות רקטות ופצצות מרגמה נפלו שם, חלקם בתוך היישובים.
יש הפרדה ברורה בין בתים ומוסדות ממגונים לכאלה שאינם. יש שני "מעמדות": אלה שיכולים להמשיך לישון, לעבוד ולחיות במרחב הרגיל שלהם גם בעת אזעקה ואלה שחייבים לחפש לעצמם מרחב מוגן תוך כמה שניות. כולם בפחד וחששות, איך הבלתי ממוגנים סובלים במיוחד. הם נאלצים לאלתר מקומות מסתור לא מתאימים ולקוות שלא ייפול להם ממש על הראש.
זיווה ששון-בוקסמבאום, מנהלת אזור הדרום בתוכנית "בכבוד ובידידות" של "הקרן לידידות" כתבה לנו, עמיתיה לעבודה, מה עובר עליה. היא גרה בקיבוץ גבולות, מאלה שלא זכאים למיגון: "הימים והלילות שלנו בלתי נסבלים. הילדים שלי בני חמש ושש, שואלים: 'אמא למה צריך לשכב על הריצפה באזעקה, בגן אמרו שעומדים דום ולמה לא הכינו אותנו לזה. הגננת תמיד אומרת לנו לפני יום הזיכרון'. תחושת ההשפלה, הפחד וחוסר האונים מתסכלים מאוד".
המדינה הגדירה מרחק מסוים מגבול הרצועה שיישובים הנמצאים בתוכו זכאים למיגון. היישובים הרחוקים יותר לא זכאים למרות שהם חוטפים אש כמו כולם. ההצעה של ראש המועצה היא שאת עלות המיגון יממנו במשותף התושבים, המועצה האזורית והקרן לידידות. בעתיד נדע האם כך יהיה. ניקי רכז הביטחון של המועצה האזורית אשכול מספר לרב אקשטיין על השימוש שעושים ביישובים המותקפים בחדרי החירום שתרמה הקרן ובציוד ההצלה. “זה פשוט מציל חיים", וא מספר.
מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול הוא מבנה ממוגן שמאפשר פעילות שוטפת גם בעת אזעקה. זהו המקום שבו מקבלים סיוע נפשי תושבי האזור הסובלים מטראומה ברמות שונות בשל המצב הביטחוני. המבנה הקודם שבו פעל המרכז נפגע מפגיעה ישירה. פגיעה פיזית עם משמעויות סימבוליות עמוקות. מנהלת המרכז, תמר אורבך-אבני, וראש הצוות- זוהר מזרחי, מספרות על הרקטה שנפלה בדיוק בחדרן. הן עובדות סוציאליות ותיקות ומנסות שחוו בעוצמה את אובדן הביטחון שאמורים להעניק השעה הטיפולית והמרחב שבו היא מתקיימת. כל התיאוריה קרסה עם תקרת המבנה. ממקום מוגן ואינטימי שבו אמורות להתפוגג מעט החרדות, הפך המרכז הישן לעוד אזור סכנה. המבוגרים והילדים שהיו מגיעים לשם כדי לקבל תמיכה נפשית ושקט מיעטו להגיע.
את המבנה החדש, שנקרא "בית הידידות" תרמה הקרן לידידות מכספי תורמיה הנוצרים. עובדות המרכז שעושות ימים ולילות ארוכים למען תושבי האזור הדואבים, אומרות שההגנה הפיסית שקיבלו מרגיעה ומסייעת להן לתפקד בעצמן, ולעזור לאחרים. בחדר שבו נערכה הפגישה מתכנסת כעת הישיבה השבועית. 'על מה תדברו?' אני שואל את תמר אורבך-אבני, והיא לוחשת כי המצוקות והקשיים האישיים של העובדות המסורות שלה, יצופו ויעלו במפגש שלהן.
על כביש מתפתל ליד קיבוץ אור הנר, בפינה הצפון מזרחית של רצועת עזה, הולך לבדו אדם לא צעיר. כבר שעת צהריים והחום כבד. במקל, שלייקס, כובע לבן וחולצת כפתורים הוא מבקש ממני "תנחש אתה בן כמה אני", ואני פוגע בול. יורם גלאון, בן 80, נסע הבוקר 100 קילומטרים מירושלים עירו, כדי לצעוד כאן, בארץ הקסאמים ופצצות המרגמה. הוא סמנכ"ל אל על לשעבר שלוקח כל חודש את מפת הארץ ומסמן בה ריבוע של כמה עשרות קילומטרים רבועים שאותו הוא עובר לאורכו ולרוחבו במשך כמה ימים. “דווקא כששמעתי שיורים החלטתי להגיע הנה", הוא אומר בחיוך, “כדי להעביר ברגליי מסר של דבקות וכוח. זו ארצי ואני ממשיך לטייל בה גם כשהשמש קופחת וגם כמדי פעם יורים הנה".
אל הרכב עולה טרפיסט, בחור צעיר בדרכו לאשקלון. אבנר הוא חניך במכינה קדם צבאית תורנית בנגב. הוא וחבריו דחו בשנתיים את גיוסם לצבא ולומדים תורה. 'לשם מה בעצם? אני שואל, 'למה לא להתגייס, לסיים שלוש שנים וללכת ללמוד ולעבוד?'. הוא מספר על הרצון להתחזק רוחנית, לקבל עוד כלים תורניים והלכתיים לקראת אתגרי החיים. הוא מתגייס בעוד שבועיים או אולי קצת פחות - תלוי ביחידה שאליה ישובץ - גבעתי או נח"ל. הוא רוצה להיות לוחם חי"ר וחושב שקל יותר להתגייס בעתות כאלה כשהמשימות ברורות והצורך כה בוער. ברגע האחרון ממש הוא מספר שהיום גם יום הולדתו ה-20. בחורים בגילו במקומות אחרים בעולם יציינו בגיל הזה את סיום התואר הראשון ואלון עוד לא התגייס. זה מפריע לך, אני שואל, "ממש לא, עם הנצח לא חושש מדרך ארוכה", הוא עונה בחיוך ממזרי.
לפנייה לכתב/ת 
