הרינגטון של הדר גולדין ז"ל
אחרי ביקור ושיר אצל מג"ד גולני שנפצע, חברי-אהובי יהורם גאון מציע לי להצטרף לפגישה עם משפחת גולדין המופלאה. "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה", זמזמנו
בחמישי האחרון בשעת צהריים, הייתה לי פגישה במשרדי עם חברי־אהובי יהורם גאון. זה כשנה שיהורם מעלה על הכתב את מסכת חייו, ואני קורא בשקיקה.
"אהלן דובי, מה שלום בנך אופיר? השתחרר? אני מגיע עכשיו מתל־השומר. מפקד גדוד 12 של גולני, סא"ל שי סימן-טוב, שנפצע ומטופל בבית החולים, הביע רצונו שאבקרו, וכמובן התייצבתי". כך מספר לי יהורם וממשיך: "אני נכנס וסימן-טוב, גבר גבוה יפה תואר, כולו נוכחות בוטחת, שמוגדר פצוע קשה, אומר לי: 'תודה שבאת לבקרני'.
"'מה תודה שבאת?! תודה לך על מי שאתה! בזכותך אני שר', עניתי לו", יהורם מוסיף. "סימן-טוב אוהב מאוד את שירי 'ארץ הצבי'. שרתי לו אותו ליד מיטתו".
"אֶל אֶרֶץ צְבִי
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר...", משחזר באוזניי יהורם, ורשמי הביקור אצל סא"ל סימן-טוב עוד ניכרים בו.
"תגיד, יהורם", אני אומר לו, ונזכר בפרק שקראתי מתוך כתב היד, על תקופת מלחמת יום הכיפורים - איך כבר אז שר לחיילים הלוחמים ברשתות הקשר בתעלה ולפצועים המאושפזים במחלקות השונות 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה - זו תהיה המלחמה האחרונה'. "אז מה יהיה?" אני מקשה, "שום דבר לא משתנה?"
"יום הכיפורים?" עונה לי יהורם, "אתה יודע דובי, אני זוכר שבמלחמת השחרור הייתי ילד, גרנו בקטמון בירושלים והיו יריות מסן-סימון, ופגזים התעופפו והיינו שומעים את רעש ההפגזות, וממש באופן מוחשי גם עכשיו זכורה לי החוויה שכולנו - אבא, אימא, בני אחי הגדול ואני - נצמדים בכפיפה למשקוף הדלת ומחזיקים ברעד את המזוזה, עד שתמו ההרעשות. החודש, כ-67 שנים לאחר מכן, אני מוצא עצמי שוב, הפעם ברמת השרון, יושב כפוף בממ"ד לשמע האזעקות. האם זה גורלנו כאן?"
וממשיכים שנינו להפליג בגורל היהודי הישראלי, ומחפשים את השונה והדומה בין אותו פחד מפני ההפגזות של ילד, לחרדת האזעקה של היום. הפיצוצים נשמעים זהים, אז והיום.
משהו כן השתנה
"אני הולך מכאן לנחם את משפחתו של סגן הדר גולדין בכפר סבא", אומר לי יהורם, "אולי תצטרף?"
נסענו.
בדרך, ברכב, מספר לי יהורם שהרינגטון של הדר בסלולרי היה אותו שיר שלו, "ארץ הצבי", שרק לאחרונה חידש ושהדר אהב כל־כך (האזינו לשיר בנגן שלמעלה).
על הביקור בבית משפחת גולדין, על משפחתו המופלאה, על עדנה הארוסה, על לוחמי גבעתי וחבריו של הדר - אנשים שהקריבו את היקר להם מכול, ובזכותם אנחנו כאן - ארחיב בפעם אחרת.
"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה..."
שנינו מזמזמים בדרך חזרה.
כך נראתה שגרה של "שש אחרי המלחמה" עם איש מיוחד ללא טיפת ציניות. איש שכולו אהבת ישראל. מי ייתן שהשגרה תהיה באמת מבורכת.
לפנייה לכתב/ת 
