מרוץ האימה מונע דיון

למה או-או אם אפשר גם וגם? זו השאלה שכדאי לשאול בעקבות סערת 8200 והצהרתם של 43 מוותיקי היחידה כי לא יוכלו לשרת במילואים כל עוד חלק מאיסוף המודיעין נעשה בעיניהם באופן פסול מוסרית, תוך כדי שימוש ביחידה כמכשיר דיכוי פוליטי אלים של פלסטינים בשטחים כבושים, וליתר דיוק - מיעוטים מדוכאים ממילא בחברה הפלסטינית.

מיד נזעקים: יובל שטייניץ דורש "להעניש אותם" אם כי לא זכור לי שהדין הישראלי מכיר באפשרות להעניש אדם על הצהרת כוונות כזאת בטרם עשה מעשה. מנהיגה המזגזג של העבודה המתחדשת, אדם שלא תמיד ברור לו איזו עמדה הוא אמור להביע באיזו שעה של היום, מספר לנו על עברו כקצין ביחידה (כבוד!), "סולד" מן הסרבנים (כאילו שגועל היא תגובה ציונית הולמת), מתפאר בהישגיה (בצדק!) וגם קובע כי פעולת הסרבנים תגרום לישראל נזק בינלאומי, וכך הוא מצליח להישמע יותר שטייניץ משטייניץ עצמו, בתוספת מפלס חרדה גבוה אפילו משל ראש הממשלה.

והלא אפשר גם אחרת. כלומר, אפשר במקומות אחרים. איננו החברה הראשונה במערב המיטלטלת בין הצורך לשמור על זכויות אדם לבין הצורך לתת לשלטונות כלים טובים למניעת טרור. איננו המדינה היחידה ביקום שמתמודדת עם סוגיות של פרטיות מידע, מעקבים, שושו וגבולות המותר והאסור לכוחות השושו עצמם. דיונים כאלה מתנהלים כל העת בצרפת ובארצות הברית, בגרמניה ובאנגליה. רק אצלנו אי אפשר, מפני שזכות הזעקה קודמת לחובה לחשוב קצת. ככה זה בחברה מיליטריסטית שכבר מזמן לא מבחינה בגוונים, הכל שחור לבן, אויב או אוהב, מתנחל או אנטישמי, כיפה סרוגה או אפיקורס, הלנו אתה אם לצרינו.

חלק מחותמי המכתב(צילום: טל שחר)

מה שאפשר וצריך היה לקרות, אבל לא יקרה, הוא תגובה פוליטית דו-ראשית. למשל, לגנות אקט של סרבנות באורח בלתי מתפשר, אם זו עמדתו של המגנה התורן, ומנגד לומר כי, אם באמת מתקיימות הפרות מסיביות של זכויות אדם שלא לצרכים בטחוניים במסגרת צה"ל, לא חשוב באיזו יחידה, יש לבדוק זאת בצה"ל עצמו, בוועדת חוץ וביטחון על שלל ועדות המשנה שלה, וגם אפשר לקיים דיון ציבורי על גבולות הכוח המודיעיני.

האם באמת מותר למילואימניק של 8200, בסמכות וברשות, להפעיל לחץ על פלסטיני שלא פשע כלל רק מפני שהוא הומוסקסואל, וחשיפת זהותו המינית תגרום לו לנידוי טוטאלי בחברתו ותעמיד אותו בסכנת מוות - אלא אם כן ישטנקר על כל מה שזז? האם כך אנחנו צריכים להשיג פיסת מידע על עוד פנאט בשטחים, או שמא יש דרכים אחרות, ורק לא מפתחים אותן? האם הכל מותר תמיד בשם החרדה התמידית מפני פצצה מתקתקת? ואם לא מדובר בפצצה אלא רק במאגרי מידע, ככה שיהיה לשעת חירום, האם גם אז מותר? או אולי לא, ואולי אקט ההכרזה על סרבנות עתידית - בהבדיל מהסרבנות עצמה - הוא מעשה נואש של אנשים שחרדים לגורל הדמוקרטיה הישראלית, או מה שנותר ממנה, לא פחות מאשר הם חרדים מפני פעולות טרור?

הפחד הוא אויב הדמוקרטיה

אבל הדיון הזה לא יתקיים, גם לא הדיון על הזליגה ההכרחית מפרקטיקות פסולות של איסוף מודיעין מתוך האוכלוסיה הפלסטינית - לאיסוף מודיעין על אזרחי ישראל: גם לא הדיון הציבורי הגדול יותר, על הסכנות הטמונות בעצם יכולתה של המדינה לאסוף טוות של מידע על כל אחד מאיתנו. והוא לא יתקיים מפני שבישראל מתקיים מרוץ אימה: כל פוליטיקאי רץ

למיקרופון הקרוב כדי להוכיח שהוא יותר מבוהל מזה שיגיע אחריו לדבר.

8200 היא יחידת עלית שמעטות כמוה בעולם, אם בכלל יש לה מקבילה. אפשר להיות גאה מאד בהישגיה עד כה וגם לשאול את השאלות המתבקשות מפעם לפעם, האם יש בה מה שנקרא "חריגים". מעמד העילית שלה אינו מחסן אותה - או את מקבלי ההחלטות - מפני טעויות בשיקול דעת ופגיעות בזכויות אדם. מקבלי ההחלטות, כפי שאנחנו יודעים, גם לא מחוסנים מפחדים קמאיים מפני כלייה טוטאלית של המעשה הציוני כבר כעת. הפחד מדבר מגרונם, והפחד הזה הוא אויבה הגדול של הדמוקרטיה הישראלית.

במצבה הנוכחי, היא לא צריכה עוד אויבים מבית. במצבנו הנוכחי, "או-או" היא ברירה של אנשים מבוהלים. דבר לא ייגרע מיוקרתה או סודיותה של 8200 אם נשאל את עצמנו, ככה בשקט ובלי פאניקה, אם הכול בסדר שם. ואם לא, איך אפשר לתקן. למעננו, אם לא בשם זכויות האדם.