סרט וראיון: הנרטיב הפלסטיני ע"פ דני גל

אז של מי פיסת הארץ הזו, שלנו הישראלים, או של הפלסטינים. ואולי בעצם, זוהי הסוגייה הפחות בעייתית בדרך לשלום במזרח התיכון. אולי כדי לפתור את התסבוכת הזו, צריך לספר את הסיפור - ליישר קו ולעשות סדר בין כל הנרטיבים השונים שמלווים את גרעין הסכסוך, או לחילופין פשוט להכיר בכולם כגרסה אפשרית של ההיסטוריה. הרי בסופו של דבר, הכל בעיני המתבונן. אנחנו הישראלים מסתכלים אחורה אל העבר מתוך הזווית שלנו, בעוד שהפלסטינים עושים זאת מתוך הזיכרון הקולקטיבי שלהם. האמן ויוצר הקולנוע דני גל ניסה לאתגר את נקודות המבט השונות ולהפגיש ביניהן בסרטו "אל-מידיא":

היצירה "אל-מידיא" הוא מעין מחווה לסרטו פורץ הדרך "חירבת חיזעה" (המבוסס על ספרו השנוי במחלוקת של ס. יזהר מ-1949 על מעללי הצבא הישראלי בכפר פלסטיני במהלך מלחמת העצמאות). הסרט הקצר "אל-מידיא" הוא בעצם תיעוד של הקרנת סרטו של רם לוי, אשר תיאר את ההתרחשויות בכפר הדמיוני חירבת חיזעה - הפעם לעיני קהל פלסטיני.

"חירבת חיזעה" צולם בכפר מידיא הסמוך למודיעין. השידור בערוץ ה-1 בוטל ב-6 בפברואר 1978 בוטל בגלל התערבות גורמים פוליטיים ברשות השידור. בעקבות מחאת עובדי הערוץ הותר לבסוף השידור כמה ימים לאחר מכן. המקרה גרר דיון על חופש הביטוי, היצירה והתקשורת בישראל, אף יותר מאשר על הגרסה שלו לאירועי העבר.

גל יליד ירושלים, אך מתגורר ויוצר בשנים האחרונות בברלין, כבר עסק בעבר בפרשה של "חירבת חיזעה" והאיסור על שידור הסרט בערוץ הראשון ומצד שני המחאה של עובדי הערוץ ששידרו מסך שחור במשבצת הזמן שיועדה מראש לסרט, כבר היה בסיס לעבודה אחרת שלו מ-2010.  "אני עוסק בעבודה שלי בהיסטוריה של מדיה בכלל, וההיסטוריה של הטלוויזיה בישראל מענינת אותי בפרט", הוא אומר.

לרגל צילומי "אל-מידיא" חזר גל אל הכפר מידיא, שנמצא כיום מעבר לגדר ההפרדה. הוא כינס כמה מתושבי הכפר, חלקם אף כאלו שהשתתפו וסייעו להפקה ב-1977, והקרין בפניהם את "חירבת חיזעה", כשהראפר תאמר נאפאר מתרגם עבורם סימולטנית את הטקסטים בעברית שנאמרים מפיהם של דליק ווליניץ, גידי גוב, שרגא הרפז, עמוס טל-שיר ואחרים שכיכבו בסרטו של רם לוי. 

אל-מידיא, 1977. רם לוי על הסט של "חירבת חיזעה"

"תיעוד האירוע של הביקור בכפר וההקרנה בנוי על הנרטיב של 'חירבת חזעה'. אנחנו רואים את את הסרט דרך העינים של תושבי אל מידיא, ורואים גם את הכפר מנקודת המבט של צוות הצילום", מסביר גל, שיזם את הפרויקט בשיתוף איתן ברונשטיין העומד בראש עמותת זוכרות, שמשרדיה מארחים כיום את התערוכה "מידיא המדומיינת", בה מוקרן הסרט. גל מספר כי הוא תהה מדוע כל כך מעט אנשים מכירים את סרטו של רם לוי, למרות שהוא שודר לבסוף. 

"הרעיון להקרין את הסרט לאנשי הכפר בא בעקבות שיחה עם לוי, בה סיפר שרצה להקרין לילדי הכפר סרטים מצוירים, אבל העניין לא הסתדר מבחינה טכנית", מסביר גל, "כשהבנתי שלסרט אין כתוביות בערבית - עובדה מעוררת שאלות בפני עצמה - החלטתי להפוך את ההקרנה למיצג, ועל ידי הפרפורמטיביות של השפה, הסרט הוגש לצופים בשפה שלהם - מבלי לשנות את הטקסט אך רק את התפקידים. תאמר נאפר לדעתי הוא הבחירה הטובה ביותר לתפקיד".

תאמר נאפר מדברר את רם לוי עבור התושבים(צילום: דני גל)

כמו לפני 37 שנה על סט הצילומים של רם לוי, גם דני גל נתקל בלא מעט התלבטויות ביצירת "אל-מידיא", שנבעו מהשהות של צוות צילום ישראלי בקרב תושבים פלסטינים, שמתבקשים לשתף פעולה. "למרות שעשינו ביקור הכנה לפני, כשהגענו ברכבים עם מצלמות ומיקרופונים לכפר, היתה לי תחושה לא נעימה שאני חוזר על הניסיון של רם לוי - הניסיון לבוא למקום זר כמו אדון הארץ. לכן היה לי חשוב לערוך את הסרט כך שצוות הצילום הוא בתפקיד החיילים, הפולשים", הוא אומר.

"המפיקה רוזין בישראת עזרה מאד בתקשורת עם אנשי הכפר, שבתגובה שיתפו פעולה בשמחה. הם הראו לנו לוקיישנים של הסרט וארגנו מקום וכסאות להקרנה. לא חשבתי שההקרנה תהפוך לעניין המרכזי שכל כך יעניין אותם, וזה שימח אותי מאד - לא רק בגלל התרומה לעבודה שלי, אבל בגלל שיכולתי לתת להם משהו בחזרה. זה דבר שהוא מאד חשוב לי".

מצלמים בכפר אל-מידיא. עכשיו הוא מעבר לחומת ההפרדה(צילום: דני גל)

כחלק מהשיח עם התושבים המקומיים עלו גם שיחות וסיפורים אישיים שלא נכנסו ל"אל-מידיא", חלקם מעוררי צמרמורת. "אישה כבת חמישים זיהתה בסרט את אחיה שנהרג על ידי חיילי צה"ל - במציאות, לא בסרט", מעיד גל, "היה לנו עוזר הפקה מנעלין, ששמעתי אחר כך שנעצר בגלל שצילם לארגון 'בצלם'. זה היה בפברואר, מאז, עד כמה שאני יודע הוא עדין עצור. התושבים אף סיפרו שהם מצאו משאבי נפט ומים שיכלו לספק השקייה לכל האיזור, אבל ישראל החרימה אותם".

מצלמים מהזווית שלהם. תושבי אל-מידיא בהקרנת "חירבת חיזעה"(צילום: דני גל)

גל מספר שבעקבות הסרט הוא הגיע להכרה מפתיעה. "בדיעבד הבנו ש-1948 הוא לא האירוע המכונן שלהם, אלא 1967", הוא אומר, ובנוסף סיפר כיצד העשייה של "אל מידיא" הסבה את תשומת לבו לגבי אותו שיח על המצע הנרטיבי שמבדל בין הצדדים. "אחד הדברים שהבנתי מהעבודה על הפרויקט הוא עד כמה הדיון הסכסוך עם הפלסטינאים הוא דיון פנימי של הגדרה עצמית, אישית וקולקטיבית. אנשים מעדיפים להסתכל על עצמם לא על האחר", הוא טוען.

ומה היית מצפה שהצופים הישראלים יספגו מהצפייה ב"אל-מידיא"?

"אולי הדבר היחיד שאני יכול לקוות, שישראלים יראו בווידאו מחווה של ביקור ונתינה - להביא סרט שנעשה עבור הציבור הישראלי כדי ליצור דיון בנושא הסכסוך עם הפלסטינאים בחזרה אליהם (הפלסטינים) בשפה שלהם בבית שלהם".

מלבד העיסוק המתמשך שלו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, גל נודע גם בעבודות הווידאו ארט הקולנועיות שלו שנוגעות בזכרון השואה. ב"לילה וערפל" הוא משחזר את ליל הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ואת המסע ללב ים כדי לפזר את עפרו. ב"כמו ממרחק" הוא מפגיש בדמיונו בין צייד הנאצים שמעון ויזנטל לארכיטקט המפלגה הנאצית אלברט שפאר. השיחה הידידותית שהשניים חולקים ביניהם, מבוססים על חלופת מכתבים שהיתה באמת.

דני גל בברלין. משקיף על המזרח התיכון מהניכר

בפרויקט הבא שלו, גל קושר בין שני הנושאים הללו - השואה והסכסך הישראלי-פלסטיני - שעומדים במרכז יצירתו. "אני עובד כעת על סרט דוקומנטרי על האדי אפשטיין שהיא ניצולת שואה גרמניה-אמריקאית שהפכה לאקטיביסטית פרו-פלסטינאית", אומר גל, "היא ניסתה להיכנס לעזה חמש פעמים ושבתה רעב בגיל 85 באחד הנסיונות להגיע לשם. פגשתי אותה בבית שבו היא גדלה בדרום גרמניה וממנו הוריה נשלחו לאושוויץ".

גל מבשר גם על פרויקט נוסף עליו הוא עמל בימים אלה - סרט שצילם ביחד עם אמיר יציב במדבר סיני, שמעורבים בו להקת סטונר מטאל ומקהלת נזירים יוונים. כמו כן, הוא נרתם (ביחד עם אסף גרובר) לארגון מכירה פומבית גדולה של אמנות לטובת עזרה רפואית בעזה. האירוע שנקרא "Closer To Gaza", יערך השבוע בברלין, בהשתתפות אמנם בינלאומיים כמו איי ווייוויי הסיני, ג'ימי דורהאם האמריקני, מונה חאטום הלבנונית-בריטית וגם עומר פאסט ויעל ברטנה הישראלים.

יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com