השנה האחרונה הייתה תוססת באירגון הסטודנטים היהודי העולמי "הלל". לאחר כמה מקרים בהם קבוצות סטודנטים מקומיות גילו כי הנהגת האירגון בוושינגטון אינה רואה בחיוב ואף אוסרת על הזמנה לאירועי הלל דוברים שסומנו כ"עוינים לישראל", פרץ מרד קטן בקרב קבוצה אחת, ואחרי זה שניה ושלישית ורביעית. התוצאה היא צמיחה של תנועת סטודנטים יהודית אלטרנטיבית, "הלל פתוח" או Open Hillel, בה עדיין נמשכת המחויבות לזהות וערכים יהודים, ושעדיין מעורבת מאוד בקשר של יהדות אמריקה למדינת ישראל, אבל ההללים הפתוחים מסרבים להמשיך ולקבל את התכתיבים מלמעלה ומטבע הדברים פותחים בדיוק את השאלות בהקשר ההישראלי שמנהיגי האירגון סירבו עד כה לגעת בהן.

פותחים את השיחות מחדש. פרופ' ג'ודית באטלר. צילום: גילי גץ

בסוף השבוע האחרון התקיים באוניברסיטת הרווארד בקיימברידג', מסצ'וסטס, הכנס הארצי הראשון של אירגון הלל הפתוח, שמיקם את עצמו כבמה פלורליסטית ומגוונת לדיעות ליברליות או "שמאליות" בהקשר היהודי-ישראלי. בין הדוברים הראשיים בכנס היו הפילוסופית החשובה, פרופסור ג'ודית באטלר, וכן מנכ"לית אירגון Jewish Voice for Peace, רבקה וילקומרסון, שאירגונה תומך, בין השאר, בהטלת חרם חלקי על חברות המפיקות רווח מהפעילות הישראלית בשטחי הגדה המערבית.

למעלה מ-300 סטודנטים מרחבי ארה"ב הגעו לכנס הלל הפתוח, המסמן את עלייתו של דור חדש, יצירתי, דעתן ופעיל בקרב הקהילה היהודית-אמריקאית.

צילום: גילי גץ

"הגעתי לכנס כי אני מעוניינת בשיחה פתוחה יותר על ישראל ופלשתין", אומרת אביגיל שיף, סטודנטית לרפואה ממסצ'וסטס. "אירגון הלל הארצי בעצם אומר לסטודנטים שלא מסכימים עם דעת הממסד שהם לא רצויים במקןם שאמור להיות הבית לחיים יהודיים", היא מסבירה. "מאוד איכפת לי מישראל, אבל כרגע ממשלת ישראל אחראית לדיכוי קבוצת אנשים גדולה. אני תומכת בחרם רק על ההתנחלויות ואני נגד החרם האקדמאי".

אכן שאלת החרמות והימנעות מהשקעות היא נקודה חמה, אולי אפילו רותחת, בקרב הקהילה היהודית-אמריקאית הנרחבת, שבדרך כלל מסמנת את החרם כקו הגבול שלהם לקיום דיאלוג, בין אם פנים-קהילתי ובין אם חיצוני לקהילה, בנוגע לישראל. כלומר, תנועות בקרב הקהילה היהודית המביעות תמיכה בצורה כזו או אחרת של חרם על ישראל מוצאות את עצמן מחוץ למחנה הקהילתי. המקרה הידוע מכל, אולי, הוא זה של Jewish Voice for Peace, המופיע בקביעות ברשימת האירגונים המזיקים ביותר לישראל על פי "הליגה נגד השמצה" של אייב פוקסמן.

אחד הפאנלים שעוררו התרגשות בקרב הסטודנטים היה העימות בין רבקה וילקומרסון ופיטר ביינרט, העיתונאי והמרצה לתקשורת שזכה בעצמו בעבר לתגובות עוינות על כך שהעז לפרסם ברבים, ואולי אפילו לעשות קריירה, מהשמעת הדיעה שהתמיכה העיוורת של המימסד היהודי-אמריקאי במדינת ישראל יוצר קרע בקהילה היהודית ומביא להרחקת הדור הצעיר ממוסדות הקהילה וממעורבות בחיים הקהילתיים. ביינרט מרבה לפרסם מאמרים ביקורתיים על המדיניות הישראלית ואף ערך במשך תקופה בלוג תוסס בעיתון המקוון Daily Beast, שנקרא Open Zion ושנתן במה לכתיבה ביקורתית על ישראל והשפעתה על יהדות אמריקה. יחד עם זאת, ביינרט מתנגד נחרצות לתנועת ה-BDS, ראשי התיבות ל – Boycott, Divestment, Sanctions, כלומר חרם, משיכת השקעות וסנקציות, המופנים כלפי ישראל כדי לכפות עליה את ישוב הסכסוך עם העם הפלשתיני והפסקת השליטה בפועל בחיי האוכלוסיה הפלשתינאית ובקרקעות עליהן מבקשים הפלשתינאים להקים מדינה עצמאית. גם וילקומרסון וגם ביינרט לא חסכו בביקורת הן על ישראל והן על המימסד היהודי-אמריקאי, שלדעתם מקשה על הגעה לפתרון צודק והוגן לסכסוך, אבל הם לא הסכימו בשאלת החרמות.

וילקומרסון הדגישה את החשיבות של תנועה עממית, המונית, Grassroots, המגיעה מלמטה ודורשת להביא לשינויים חברתיים, גם אם המנהיגים הפוליטיים אינם מעוניינים בכך. "לפני עשר שנים", אמרה וילקומרסון, "לא יכולתם למצוא פוליטיקאי אחד שהסכים לתמוך בנישואים חד מיניים. מה שינה את המצב? תנועות ההמונים". תנועות כאלו, הסבירה, היא האופציה היחידה להתמודד עם תורמים עשירים שמעצבים בעזרת כספם את הזירה הפוליטית והחברתית, במיוחד בעולם הקהילתי המתבסס על תרומות. ביינרט ווילקומרסון הסכימו כי העמדה הרשמית בקרב יהדות אמריקה מנוגדת לשיעורים החשובים שלמד העם היהודי במשך 2000 שנה בנוגע לשימוש בשררה ובכוח. ניגוד דעות מסוים התברר בנושא פתרון החלוקה לשתי המדינות. "פתרון שתי המדינות", אמר ביינרט, "הוא האופציה הגרועה ביותר, מלבד כל האופציות האחרות". וילקומרסון דיקדקה: "התמיכה בפיתרון שתי המדינות נהפך לשם הקוד לתמיכה בסטטוס קוו הקיים", בעוד כל פעילותה של תנועת "הקול היהודי לשלום" מבהירה כי הסטטוס קוו חייב להיפסק.

האווירה בכנס הייתה תוססת וניתן היה לחוש בהתרגשותם של הסטודנטים היהודים, שהרגישו כי הם עסוקים בהבאת שינוי לקהילה היהודית בה נולדו וגדלו ומנסחים מחדש את השיחה על ישראל במונחים שאינם מתנגשים עם עקרונות הצדק והשיוויון אותם הפנימו הן בחינוך היהודי שקיבלו והן מתוך העקרונות המוצהרים של המדינה בה גדלו.

אין ספק כי המשך יבוא.