שתף קטע נבחר

עוני זה לא גורל, זו מדיניות

במשטר הנאו-ליברלי, הגדלת ההון היא חזות הכול והעובדים נתפשים כמצרך לשימוש חד-פעמי שניתן להשליכו. מפוטרי כיל הם דוגמה אחת מני רבות

זוג צעיר נישא. שניהם עובדים, אמנם בשכר מינימום, אבל המשרות נראות יציבות, והעתיד אפשרי. הם עובדים קשה ומאמינים שיתקדמו, עד שמתברר ששכר המינימום הוא למעשה שכר מקסימום, ושהמשרה איננה יציבה. גם כשרווחי המפעל מאפשרים את המשך קיומו, רצון הבעלים למקסם את רווחיהם מייצר מציאות אחרת.

 

כמו במפעל ברום של כיל, עובדים מפוטרים לטובת "הזדמנות עסקית" טובה יותר (למשל פיתוח מכרה אשלג בקטלוניה) או לטובת מימון חלוקת דיבידנד של 125 מיליון דולר לבעלי המניות. במשטר הנאו-ליברלי, הגדלת ההון היא חזות הכול והעובדים נתפשים כמצרך לשימוש חד-פעמי שניתן להשליכו. חלק מהמפוטרים, בעיקר בני ה-50 ומעלה, יהפכו לעניים מרודים ובני-המזל שיצליחו להשתלב בעבודה אחרת, יגיעו אליה כשהם שקועים בחובות ששכרם הנמוך לא יוכל להחזיר.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet

לתהום עם חוק הלאום / רדא ג'אבר

נאמנות הדרוזים לא עיוורת / מוניר דאהר

מחפשים מזון על הרצפה בשוק הכרמל (ארכיון) (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
מחפשים מזון על הרצפה בשוק הכרמל (ארכיון)(צילום: עידו ארז)
 

גם ללא פיטורים, לא ניתן לקיים משפחה בכבוד בשכר מינימום. מדד מחיה בכבוד (מל"א, 2013) מראה שמשפחה בת חמש נפשות זקוקה לכ-13 אלף שקלים נטו בחודש לקיום מינימלי, מתוכם 10,000 רק למימון מזון שכר דירה או משכנתה ולמימון עצם היציאה לעבודה: תחבורה ציבורית ותשלומים למעון או צהרון. זאת, כששכר מינימום של שני מפרנסים לאחר מסים וכולל קצבת ילדים עומד על כ-8,500 שקלים.

 

זהו מילכוד מבני: רוב העובדים בשכר נמוך שוקעים בחובות בשל הפער בינו לבין הצרכים הקיום המינימליים, ובנוסף סובלים מאי-יציבות שנובעת מ"התייעלויות" והחלפת בעלות בין בעלי ההון. בנוסף, הפרטת החינוך המתרחבת מונעת מילדיהם את התגבור הלימודי ההכרחי להצלחה בתחרות על מקצועות בעלי סיכוי לשכר גבוה. ולכן רוב הסיכויים שגם הדור הבא במשפחה יישאר לכוד במקצועות בשכר נמוך.

 

העוני, אם כך, איננו תוצר של חוסר אחריות אישית, אלא גזירה מבנית שניתן לשנות. חברות בבריטניה למשל החלו לשלם לעובדיהן שכר מחיה בכבוד הגבוה בכ-30% משכר המינימום, כ-11,000 שקלים לשני מפרנסים במונחים ישראליים. לא זו בלבד שיציבותן הכלכלית של אותן חברות לא נפגעה, הן גם זכו לפריון עבודה גבוה יותר שייעל את התנהלותן ללא צורך בפיטורים.

 

בארץ, התאגידים מעדיפים למקסם את רווחיהם, העסקים הקטנים סובלים גם הם ממדיניות כלכלית שגויה ומפלה, ולכן אינם יכולים להעלות שכר, ואילו הפוליטיקאים עסוקים בחישובים קואליציוניים במקום בעקרונות שבשמם נבחרו.

 

במחקר לפני הבחירות הקודמות הראינו שמפלגות הקואליציה כמו ש"ס, הליכוד וישראל ביתנו הצביעו נגד רוב הצעות החוק לתיקון העיוותים שמגדילים את הפערים במשק, למרות שהמשיכו להלין עליהם. נראה שהמפלגות סומכות על הבורות של בוחריהן שמפנימים את הרטוריקה ואינם מודעים למעשים בפועל, ולא מענישים אותן בבחירות הבאות.

 

הגיע הזמן לומר את האמת: העוני הוא בעיה מבנית שניתנת לפתרון על-ידי שינוי סדרי העדיפויות, הענקת חינוך איכותי ללא צורך בתשלומים פרטיים, וריסון רדיפת הרווחים באמצעות רגולציה ומיסוי נכון.

 

ד"ר עירית קינן היא ראש תוכנית ה-MA בחינוך, חברה ותרבות במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה וחברה בפורום למאבק בעוני

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים