הגיע הזמן שתבינו: אדם עם מוגבלות הוא לא אדם בלי שכל

בסוף הסרט עולים כל הקרדיטים. במאי, תאורן, נערת מים. כמו בסוף כל תוכנית ברדיו שבה אנחנו צריכים להקשיב לשורת השמות של העושים במלאכה. מפרגנים בקרדיטים. אבל איפה שצריך לתת קרדיטים בחיים - אנחנו לא שמים לב.

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

הסרט "את לי לילה", המוקרן בימים אלו על המסך הגדול וזוכה לתשבוחות הצופים והמבקרים, מעלה הרבה מפלצות רדומות. ודוקר לי בגרון כשאני חושבת על זה. למה אנחנו לא נותנים את הקרדיט האמיתי.

גם למחרת הצפייה הוא מרסק את הלב למיליארדי חלקיקים שלא כולם יתאחו. הידיעה הזאת, שתמיד הם לא יקבלו את הקרדיט שמגיע להם.

לא בבית הספר, לא בגן, לא בגן השעשועים, לא בבריכה, לא בעבודה, לא בכלל.

לירון בן-שלוש עשתה סרט אמיץ (כן, לא היא הבמאית אלא בן זוגה, ובכל זאת, זה הסרט שלה). היא משחקת בסרט את תפקיד חייה, שליהק אותה אליו אלוהים בכבודו ובעצמו - אחותה של ילדה שהפכה לבוגרת עם פיגור שכלי. מוגבלות שכלית התפתחותית, אם תרצו את הטייטל הפוליטיקלי-קורקט, שנולד באין ברירה מאותו מקום בדיוק: מחוסר הקבלה. מכך שפיגור שכלי הפך ממונח נוירולוגי לקללה ברחוב. אי אפשר להחליף את קללות הרחוב, צריך להחליף את המונח המקצועי.

רמת משכל גבולית היא לא הוכחה לחוסר ברגשות

הסרט "את לי לילה" עושה עבודה חשובה ביותר בהסברה, אבל הוא מיועד גם לנו, בני המשפחה, החברים, המטפלים, אנשי המקצוע והסובבים הקרובים והרחוקים של האדם עם המוגבלות - תסתכלו עליו. בבקשה. תראו אותו באמת.

גלי כרמלי-שרים ובנה יהונתן. "תראו אותו באמת"

כשגבי, האחות עם המוגבלות, דופקת את הראש ברצפה, אפשר לחשוב שהיא עושה את זה בגלל שהיא מפגרת. או בגלל שהיא זקוקה למגע הזה. יש כל מיני אמיתות אמיתיות ומופרכות שהתבססו בתודעה שלנו. אבל כשאנחנו מסתכלים ומקשיבים לגבי באמת, אנחנו לומדים שהיא דופקת את הראש ברצפה כי היא מתוסכלת.

גבי מתוסכלת כי היא הרבה פחות טיפשה ומנותקת ממה שלימדו אותנו להניח. היא מבינה הרבה יותר ממה שאנחנו משערים ואפילו מדמיינים. היא מתקשה לדבר ולהביע את עצמה בדרך שנוחה לנו - זה לא הופך אותה ללא מבינה. גם רמת משכל גבולית או נמוכה היא לא הוכחה לחוסר הבנה ולמידה. ודאי לא לחוסר הרגשה, שאיפה, חוסר פיתוח רצונות. בעיקר רצון להיות מקובלת.

גם אנחנו, האנשים הכי אוהבים וקרובים של האדם עם המוגבלות, שוכחים לפעמים לתת לו קרדיט, ולכן הסרט הזה הוא ההיפך ממיותר עבור קרובים של אנשים עם מוגבלות. אנחנו מתוכנתים לחשוב בסטיגמטיות. כמו לחשוב, למשל, שאדם עם מוגבלות שכלית הוא אינפנטילי ולא מחפש זוגיות וקשר מיני. וחלי, בת דמותה של לירון בן-שלוש, מכה בעצמה ללא רחם על שלא הייתה מספיק רגישה להבין.

להתמודד איתם? עדיף לסגור אותם ב"מעונות"

לירון בן-שלוש היא בחורה יפה. גם חיצונית, אבל בעיקר פנימית. האהבה שלה לאחותה אינה תלויה בדבר. אחרי הכל, היא לא חייבת לאחותה כלום, מלבד ברמה המוסרית שבינה לבין עצמה. ושם היא לא עושה לעצמה הנחות, וחשוב מכך - היא לא מרחמת על עצמה אפילו בדקה אחת של פיצ'ר. היא מקבלת את חייה כפי שהיא בנתה ועיצבה אותם - מוגבלים בגלל אחות מוגבלת.

הסביבה בסרט מכירה את גבי ואת הקשיים של חלי. היא מכילה ואוהדת. מציעה עזרה, תמיכה וקבלה. אבל גם היא סובלת מדמגוגיה, מדיעות קדומות שהשתרשו בתודעה שלנו, מפחד מהתנהגות חריגה.

היה לנו קל יותר להבין ולקבל את השונה אם היינו משלבים אותו בחברה ומתייחסים אליו, כפי שהוא ראוי, כחלק אינטגרלי מהאנושות.

אם היינו מפסיקים לאייר אוטיסטים בבועה. אם היינו נמנעים מלהירתע. אם היינו מקבלים אותם לעבודה. אם היינו מקבלים אותם בגן השעשועים. אם היינו משתחררים מקבעונות מחשבתיים שלפיהם לאנשים עם מוגבלות אין שכל, אין אמפתיה, אין הבנה סביבתית או חברתית, או שהם לא ראויים להשתייך לחברה.

ההתנהגויות האלו אינן באמת חריגות. הן חריגות בנוף. תמונת נוף אנושית בה אין מקום למי שלא מיישר קו עם המוסכם והמקובל, ומי שחוטא מתבקש להדיר עצמו אל מעונות נצורים, בהם העין האנושית לא תצטרך להתמודד עם המראות הלא נעימים. יותר קל להתמודד עם האנשים האלה כשהם ב"מקום שמתאים להם". ברחוב אנחנו נזכור אותם מדי פעם, כשנשמע מישהו צועק על אחר "מפגר".

אני מזמינה אותך להצטרף או לתמוך ביוזמות השילוב, שפועלת למען אוטיסטים בכל רצף התפקודים, במטרה לקדם אותם ולאפשר להם לקחת חלק בחברה ובקהילה, בכל תחומי החיים, כל אחד לפי יכולותיו ורצונותיו, ובשאיפה לסייע בשילוב מקצועי, חברתי וקהילתי לכל אדם עם מוגבלות. פרטים כאן