שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אשתי באמת משתדלת. אבל היא לא אמא שלה

    חצי שנה אחרי שהתחתנו הבנתי שמדובר בעצם בתרגיל עוקץ מתוחכם. רק כשהפרפרים פרחו להם מהבטן, הבחנתי שאת מקומם לא ממלאים תבשילים מסורתיים מלאי טעם המתחלפים מידי יום כמו שאמא שלה מכינה, כי אם חביתות חרוכות ובולונז בלי אטריות ובלי בשר

    כרווק צעיר, בעידן שלפני הכרס והקישוטים הלבנים בשיער, תמיד היו לי חששות לפני מפגשים עם האמהות של בנות הזוג. בלא מעט מובנים, הן שיקפו עבורי את מה שאני עתיד לקבל בעוד 25 שנה, וחששתי שזה יוציא לי את הרוח מהמפרשים ואת החשק להמשך הזוגיות. במקרה של הג'ינג'ית, זה עבד הפוך.

     

    עכשיו בערוץ יחסים:

    התפטרתי באמצע החיים. אשתי פחות מרוצה

    חמות או לא להיות: איך מסתדרים עם אמא שלו?

     

    אם יש אדם שדרבן אותי לכרוע ברך, הרי שהיה זה דווקא אמא שלה. ואם לדייק, אז הגונדי של אמא שלה. והחורשט. והאורז עם השמיר. והאורז עם הצימוקים. והאורז עם השעועית. והאורז עם הגזר. מי נתן לי את הזכות לוותר על חיים מלאים בכל הטוב הזה? לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מוותר על חיי המותרות הקולינאריות שחשבתי שמצפים לי. היו כמובן גם אהבה ותשוקה וכל זה, אבל אם לדבר גלויות, אז הידיעה שהג'ינג'ית עומדת להטריף לי את בלוטות הטעם כל ערב בבישולים שלמדה בבית, היא זו שהטתה את הכף. אז קניתי טבעת.

     

    רק חצי שנה אחרי שהתחתנו הבנתי שמדובר בעצם בתרגיל עוקץ מתוחכם. רק כשהפרפרים פרחו להם מהבטן, הבחנתי שאת מקומם לא ממלאים תבשילים מסורתיים מלאי טעם המתחלפים מידי יום, כי אם חביתות משתי ביצים ללא תוספות שהיו על פי רוב חרוכות יתר על המידה, מצד אחד לפחות.

     

    מאחד בין בני זוג. גונדי פרסי (צילום: צביקה טישלר) (צילום: צביקה טישלר)
    מאחד בין בני זוג. גונדי פרסי(צילום: צביקה טישלר)

     

    מחיר הגונדי 

    האסימון נפל לי סופית בערב בו בישרה: ״הכנתי לך בולונז!״. הנשמה הכתומה שלי, חשבתי, היא באמת משתדלת. ״אבל מאמי״, היא המשיכה, ״זה בלי אטריות כי הן נהרסו לי לגמרי בבישול. אה, וגם לא היה בבית בשר, אז טיפה אלתרתי״. נחרדתי לגלות כי היכולות המופלאות של חמותי במטבח הן לא גנטיות כי אם נרכשות, והג'ינג'ית דווקא פה, בשונה ממנהגה בקניון למשל, החליטה שלא לרכוש.

     

    אז עשיתי מה שהתבקש לאור הנסיבות העגומות: פתחתי ספרי בישול, נכנסתי למטבח בלי לחשוש, הדלקתי את התנור ושכרתי לנו את הדירה הראשונה שמצאתי, שצמודה לבית של ההורים שלה. רק ליתר ביטחון. מאז אנחנו גרים ממש פה. וכן, אני חי בלי בושה על השאריות שחמותי אורזת לי מארוחות שישי אצלם ועל החיזוקים שהיא מקפיצה לנו כשאני רומז לה כבר בראשון בבוקר שהגונדי עומד להיגמר.

     

       <<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>

     

    ואם לעזוב רגע בצד את האוכל, אז הם הסבא וסבתא הכי טובים שיכולתי לאחל לילדים שלי. בלי קשר לזה שלא הוצאנו שקל על בייביסיטר כבר שלוש שנים. הם דואגים, הם אכפתיים והם עוזרים תמיד, בכל עניין ומכל הלב. העניין הוא שיש לזה מחיר. אני לא מדבר על זה שבכל החלטה שלנו כמשפחה גרעינית מעורבים פתאום עוד שני קולות עם אג'נדה. גם לא על זה שאני נתון לביקורת מתמדת - לרוב בשפה שאני לא מבין - על כמה שהשמנתי, על התספורת הקצרה מידי שלי, ועל זה שאני בטלן שכבר חודש לא עובד. עם אלו למדתי לחיות, בעיקר בזכות הג'ינג'ית שמגינה עליי תמיד בחירוף נפש ראוי להערכה, ובעברית.

     

    זה חמוד שאת מנסה מותק שלי (קרדיט: Shutterstock) (קרדיט: Shutterstock)
    זה חמוד שאת מנסה מותק שלי(קרדיט: Shutterstock)

     

    אך כשאני מדבר על מחיר, אני מדבר על זה שכשהילדים מקוררים סבתא מורחת להם את כל הגוף בשמן זית חם, מפזרת עליהם זעפרן ועוטפת אותם בצמר גפן. אני מדבר על זה שמיום שנולדו הם התרגלו לישון על מצע של בצלים בסילאן, שום, מלח גס וספרי תורה, למרות שהחדר שלהם מריח בדיוק כמו מבוא למרינדה של סלמון. ובמיוחד אני מתכוון לזה שכשמתחיל לקטנים שיעול, סבתא מורחת להם את כל הפנים בדבש אקליפטוס, וכשהיא מסיימת לקרוא כמה פסוקי תהילים היא מניחה להם על האוזניים קליפות של אבוקדו (הם מתים על זה, כי זה נורא מצחיק. אותי פחות אגב).

     

     

    לשמחתי, עוד לא הגענו לטיפול נגד שלשול, כי הבנתי מהג'ינג'ית שהוא מערב ביצים ופירורי לחם. אני במלוא הרצינות חושש שבנסיבות מסוימות, אני עלול יום אחד לטגן את הילד. אבל אל תטעו, כן? בשורה התחתונה אני מלא אהבה והערכה אליהם ומשלם את המחיר הזה בשמחה. באמת. גם כי תמיד יש לי אוכל טעים במקרר, אבל בעיקר בגלל שזה עושה את הג'ינג'ית שלי מאושרת.

     

    העניין הוא שבתור מובטל, אני כנראה לא ארשה לעצמי בפסח השנה להפציץ במתנה יקרה שתבהיר להם עד כמה אני מוקיר תודה. אז החלטתי לנצל את הבמה הוירטואלית והחסכונית הזו כדי לומר ל״ממן ובאבא״, כפי שקוראים להם הקטנים, המון תודות עד אין קץ, על הכול ומעומק הלב. וממן, אם את כבר קוראת, אז בחייאת, אנחנו פשוט שוב קצת קצרים בגונדי.

     

    לכל הטורים של רון רוזן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרדיט: Shutterstock
    היא עפה על התבשיל אבל זאת אמא שלה שהכינה
    קרדיט: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים