התפטרתי באמצע החיים. אשתי פחות מרוצה
אני ויוגי הפכנו להיות שתי הנפשות הכי חסרות תועלת בבית. לפני חודש ניהלתי קרוב ל-400 עובדים והיו לי שתי פקידות במשרד. היום אני מתחרה עם אוגר שלא מפסיק לרוץ על תואר "היצור הלא יעיל של הבית". איך שגלגל מסתובב, הא?
אתמול שכחתי לשים אוכל לאוגרים של הילדה, כי "אני לא אחראי, אין לי מושג מה קורה בבית, ואי אפשר לסמוך עלי בכלום", כך לפי האישה הג'ינג'ית שאיתי. עזבו שלפני שבועיים הטלתי וטו על הרעיון להכניס הביתה את המחלות הפרוותיות האלה, ובאותו ערב ממש הם הופיעו במלוא כלוביותם אצלי בסלון. עזבו גם שאחרי יומיים היא גילתה שבלילה, כשאוגי ויוגי (זכויות היוצרים לקטנה) עושים מה שאנחנו לא, זה מרעיש ומעיר את כולם, אז הם עברו דירה – הישר אל חדר המחשב שלי, ממש ליד המדפסת. ככה, עם כל הנסורת, הקליפות של הגזר והצחנה המובנית.
האם זה מעניין מישהו שיש לי טורנירים של פוקר און-ליין להתרכז בהם כשכולם ישנים? מעניין מישהו שכשאני מנסה לצרוך מעט פורנו יש תמיד אוגר שרץ על הגלגל הדבילי הזה שמוביל לשומקום? ואם כבר ריצות שמובילות לכלום, אז בשבועות האחרונים גם אני רץ קצת. לא כל כך ברור לי לאן, וזה מעייף אותי בטרוף.
מאב משפחה אחראי ובוגר אל ריק מוחלט
אני רון. בן 34. נשוי לג'ינג'ית. אבא לנסיכה שחרחורת בת 3 ולמפקד הזרוע הצבאית של דאעש שחגג לאחרונה שנה. הכל התחיל לפני חודש. קיבלתי סיבוב כזה. משבר גיל 40 שהקדים ב-6 שנים, אם תרצו. הודעתי בעבודה שאני עוזב אחרי 7 שנים. נפרדתי מתלוש משכורת שמנמן, מהג'יפ החדש, מכל המנהלים שהיו כפופים לי, ובעצם, מהחיים שהכרתי פחות או יותר מאז שהשתחררתי מהצבא.
אמנם העזיבה החלה להתבשל על אש קטנה לפני בערך שנתיים, אבל רק כשהרגשתי שהתבשיל מוכן לגמרי, חיכיתי עוד שנה וחצי ועשיתי את הצעד. וכשאני אומר מוכן לגמרי, אני מתכוון לזה שיצאתי כמצופה מאב משפחה אחראי ובוגר אל ריק מוחלט. אין לי מקור הכנסה חלופי, אין לי משרה אחרת בתחום העיסוק שלי, אין לי תכניות לפתוח עסק עצמאי בעתיד הנראה לעין, אה וגם אין לי רכב. כן יש לי זיכרונות מיטשטשים מבורגנות מתרחקת, ויש לי חור שחור וקטן בחשבון העו"ש שהולך ותופח ואני חושש שישאב לתוכו את כולנו. אה כן, ויש לי את הג'ינג'ית שלי, שהפכה פתאום למפרנסת היחידה, מה שלתפיסתה מקנה לה זכויות חדשות ומגוונת בבית.
הג'ינג'ית גננת. היא לא סתם גננת פרטית ועלובה שמרוויחה המון, אלא גננת עירייה אמיתית. עם המון שליחות, אמביציה, טלפונים עד אמצע הלילה, השתלמויות אחרי צהריים, ועם תלוש מכובד של קרוב ל-4000 שקל בחודש. הג'ינג'ית גננת טובה. ההורים והילדים עפים עליה. היא אמא מצוינת, והיא חברה אמיתית. אבל הג'ינג'ית שלי היא המנהלת הגרועה ביותר שהכרתי מימיי, ובחודש האחרון היא המנהלת הישירה שלי.
ביום שעזבתי היא הסבירה לי תוך חיבוק עוטף ומכיל ש"עכשיו, כשאתה חסר תועלת גם במובן הכלכלי, אני מצפה שתיקח על עצמך הרבה יותר מהמטלות בבית. בבוקר אני אשאיר לך רשימה ואתה תתקתק עניינים". נשמה שלי, האישה הזאת. היא יודעת מה באמת יניע אותי למצוא עבודה מהר והיא משתמשת בארטילריה הכבדה מהרגע הראשון. בינינו, ככה צריך איתי כי אחרת אני לא זז.
חודש של מובטלות מבחירה הסתיים השבוע, ונדהמתי לגלות כי המשבר המקצועי/אישי שלי עמוק משחשבתי. אני מקבל את רשימת המטלות בבוקר בחיוך, מסיים אותן בשעה ומתפנה לדברים החשובים באמת. היום למשל, אני מסיים את העונה האחרונה של משחקי הכס, גמרתי את שובר שורות, פירקתי את אלמנטרי בארבעה ימים, התחלתי לראות שוב את הסופרנוס ואני מתלבט אם להתחיל לרוץ על משפחה מודרנית.
אני ויוגי הפכנו להיות שתי הנפשות הכי חסרות תועלת בבית. אוגי לפחות מתעסק שם כל הזמן עם משהו שמעיף המון נסורת, אז אני נותן לו קרדיט שזה משהו עם משמעות, כך שנשארנו רק יוגי ואני. לפני חודש ניהלתי קרוב ל-400 עובדים והיו לי שתי פקידות במשרד. היום אני מתחרה עם אוגר שלא מפסיק לרוץ במתקן המרעיש הזה על תואר "היצור הלא יעיל של הבית". איך שגלגל מסתובב, הא?
אבא שלי לקח אותי לשיחה. הוא אמר ש"החלקתי על השכל". זה ביטוי שרק אבא שלי עוד משתמש בו. ניסיתי להסביר לו שכבר לא מדברים ככה היום ושהפעם האחרונה שמישהו אמר את זה הייתה בשנת 87 וגם אז הוא היה מעט ארכאי. אז הוא אמר שאני אידיוט, ושאפילו עכשיו אני מתעסק בטפל במקום בעיקר. אמא שלי התקשרה ובכתה: "עד מתי זה ימשך ככה?" אבל היא בדרך כלל מתקשרת ובוכה ולא בהכרח עם קשר ישיר לאירוע ספציפי כך שלא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מידי.
<<< הצטרפו עכשיו לפייסבוק של ערוץ יחסים! >>>
והג'ינג'ית? הג'ינג'ית חוזרת מותשת מהגן שלה כל יום בשתיים וחצי, ומבקשת דיווח מפורט על ביצוע המטלות עוד לפני שאני הולך להוציא את הילדה מהגן ומתחיל בארגון ארוחות הערב. אז אני מפרט. העניין הוא שהיא יודעת כמה זמן לוקח לקפל כביסה ולנקות את השירותים, ואני מסוגל לראות אותה מחשבת. אני ממש יכול לזהות בעיניים שלה את השניה שהיא מבינה שמשעה 9 בערך כבר הייתי פנוי. אז אני נאבק עוד טיפה כדי לשכנע שזה לקח לי עד רבע לאחת אבל מבין שזה קרב אבוד.
היא לא פראיירית, הג'ינג'ית שלי. "אם לא עשית משהו עם תכלית משעה 9, ובטח לא חיפשת עבודה, לפחות הספקת לכתוב?". אחרי חודש של התמודדות יומיומית עם השאלה הזו התחלתי להרגיש מעט לא נוח עם התוצר הלא קיים שלי, אז הבוקר באמת התחלתי לכתוב. יצא לי מה שקראתם כרגע. משקף את המציאות נאמנה ונוגע ללב במידה. לא ככה? הג'ינג'ית עוד לא קראה. כשהיא תחזור מהגן היום אתן לה לקרוא, שתחוש מעט מן האווירה היצירתית שמשתלטת על הבית בהעדרה.
אני כבר מדמיין אותה מחייכת מרימה את העיניים מהמסך ויורה "נו, ו..? ומה ייצא לך זה? אתה מתכוון לחזור לעבוד מתישהו רון?", היא וודאי תשאל והאמת היא שאין לי תשובה. אני רק אביט ישר לתוך העיניים, של יוגי, לא שלה. הוא יקפוץ על הגלגל שלו ושנינו נמשיך בינתיים לרוץ לשומקום.
