סופר עברי בלב מנהטן
רובי נמדר זכה לאחרונה בישראל בפרס ספיר לספרות אבל הוא בכלל גר במנהטן, חי בקרב הקהילה האמריקאית אך מנהל חיי רוח עבריים עשירים, שומר על המסורת אך נהנה מתפנוקי ניו-יורק. אולי בין הסתירות האלה מסתתרת התשובה לשאלה: איך יוצרים כאן תרבות עברית עכשווית?
חלק מרעיונותיו נחשפים באמצעות שלל אמצעים רטוריים ברומן האחרון שלו, ״הבית אשר נחרב״, הפורש 535 עמודים של עלילה שמדלגת בין ניו-יורק עכשווית ודקדנטית לבין ״ירושלים של מעלה״, קדושה וקדמונית. הרומן עמוס בפרטים, תאריכים ותיאורים, המאורגנים בכתיבה נדירה שתוצאתה, כך טענו שופטי פרס ספיר, שהוענק לו לאחרונה בישראל, לא פחות מיצירת מופת.
הראשון שיסכים עם ההגדרה הזאת הוא נמדר עצמו.
״אני חושב שזה ספר טוב באיכות מעולה", הוא אומר. "עבדתי על הספר הזה במשך עשור שלם של עבודה קשה מאוד. מאה חמישים אלף מילים שחוברו בעבודת נמלים, תוך כדי תקופות של חסימות רגשיות והרבה מאבקים עם הכתיבה. אני סופר רציני, זה לא משהו שאני עושה מהצד, אני לא מאלה שמוציאים כותר כל שנה או שנתיים״.
נמדר, המתגורר באפר ווסט סייד, הוא לא רק איש של רצינות ומסירות לעבודה. לדבריו, הוא ״בהחלט יודע ליהנות מהחיים הטובים, מחפצי חן, אוכל ויין טוב, ובספר יש נוכחות גדולה של הצד הזה, בגלל שהגיבור שלי הוא גם ניו-יורקי טיפוסי שיודע איך למקסם את הנאות החיים״.
זאת תקופת החיים השניה בה נמדר, שכבר עובד על ספרו הבא, חי בניו-יורק. בשנות השמונים, אחרי הצבא, במקום לטייל בעולם הוא תר אחרי שורשיו הפרסיים. הוא התגורר בקווינס, השתלב בתעשיית היהלומים בעיר ולמד פרסית. אחרי ההרפתקאה הזאת, כשחזר לארץ, הכיר את אשתו האמריקאית, קרולין, רומן שברבות הימים החזיר אותו לתפוח הגדול. ״חדוות הגילוי של העיר״, הוא מספר, ״העושר הגדול, היופי, המהומה והניכור האורבני, במיוחד כשהלב פתוח לרווחה מהאהבה, הנישואים וההורות הטריה, תועלו אחר כך לכתיבת הרומן״.
שלטת בהתפתחות הדמויות או שהעלילה כתבה את עצמה?
״הבחירות בספר מודעות למחצה. כשהסיפור נולד אצלי אני לא יושב ומתכנן אותו. המחווה האמנותית הסיפורית נולדת שלמה אצלי. אני רואה ושומע את המשפטים מתנגנים לי, את הקצב. נופל לי סיפור שלם מתחילתו עד סופו לראש ואז אני צריך להיאבק כדי ללכוד אותו ולשים אותו על הניר, או בימינו – על האייפד. אני בדרך כלל כותב את פסקת הפתיחה ואת פסקת הסיום, ואז מתחיל עם האמצע. כך אני יודע שיש לי את שני הקצוות של הסיפור סגורים, ואז נותר לי לעבוד על הקשת שביניהם״.
גיבור עלילת הספר "הבית אשר נחרב" הוא פרופ׳ אנדרו כהן, אקדמאי יהודי שמכונה רוב הזמן בפי המספר ״אנדרו המסכן״, על שום דרך הייסורים שבחר להעביר אותו. המעטה הזחוח והמושלם של כהן הולך ונשמט וכל חייו משתנים ומיטלטלים כשחודרים אליהם חזיונות ותמונות ממלאכת הכהנים בבית המקדש.
די ברור שההתדרדרות של אנדרו היא אלגורית. יש כאן ניסיון לבקר את ההדוניזם המנהטני?
״יש כאן מצב של חטא ועונשו, כמו בכל טרגדיה טובה. יש את החטא של אנדרו כאיש אנוכי המנצל את כולם למטרותיו, אבל כמובן שיש מימד רחב יותר מהביוגרפיה האישית שלו. הספר הזה מדבר עלינו ועל יהדות זמננו, ובכלל על האדם המערבי המודרני, שלא מכיר במימדים המיסטיים, העתיקים, הקמאיים של הקיום האנושי. החטא הוא ההכחשה למעמקים של הנפש הקולקטיבית, והמעמקים האלה, על פי הרומן, יתבעו את ליטרת הבשר שלהם, אם תרצה או לא תרצה. כסופר אני מחפש דווקא את הסדקים, את האנומליה, את החריגות והפצע. הגיבור לא נהיה 'יהודי טוב'. הוא לא קם ועולה ארצה, לא מתחיל ללכת לבית הכנסת, הוא לא נהיה אני״, אומר נמדר.
אבל יחד עם זאת, כמו שאנדרו המסכן כבר לא יחזור להיות אותו דבר אחרי מה שעבר, נמדר מקווה שגם הקוראים יחוו טלטלה בעקבות הספר. ״אני מקבל מדי יום תגובות מקוראים שמדווחים על תגובות גופניות ממשיות בעקבות הקריאה. בספר יש מצוקות פיזיות רבות, ואנשים מתארים חרדה והתעלות. אלה דברים נהדרים לסופר, זה אומר שהצלחתי לגעת בקוראי״.
קיום לא שלם
ההכרה והיציאה מהאלמוניות הגיעו במקרה של נמדר אחרי שנים רבות של עיסוק בכתיבה. ספר הביכורים שלו, קובץ סיפורים בשם ״חביב״, יצא בשנת 2000, אך רק עכשיו מתחיל נמדר לקבל תשומת הלב ציבורית משמעותית, ועם התגובות, הראיונות, הכניסה לרשימת רבי המכר וכמובן פרס ספיר הנחשב, התחושה היא, לדבריו, ״הלם נעים״.
גברת על יותר מאלף כותרים אחרים שיצאו בעברית השנה. זו הפעם הראשונה שהפרס מוענק לסופר החי מחוץ לארץ, מה זה אומר?
״חששתי שהעובדה שאני לא גר בישראל תיצור דעה קדומה בקרב השופטים. הרבה אנשים אמרו שאין לי סיכוי. מאוד שמחתי לגלות את ההיפך, ואני מברך את השופטים על האומץ והתבונה שלא לפסול ספר בגלל קונבנציה חברתית ופחד מלמשוך אש״.
בעיני נמדר יש כאן יותר ממקרה חד פעמי. ״הפרס הוא עוד צעד של הממסד התרבותי בישראל שמתחיל לעשות מחוות מודעות ולשדר לישראלים וליהודים שגרים בתפוצות שמקבלים אותם כמו שהם, שרואים בהם שותפים שווי זכויות בפרויקט הציוני ובבניית התרבות העברית. אני רואה את זה, למשל, באסטרטגיה של שליחים של הסוכנות הציונית, שהוחלפה מלצעוק עלינו לחזור לארץ לקבלה של העובדה שיש אנשים שהחיים שלהם לא בהכרח שם, בין אם זה כרגע ובין אם זה לתמיד, והם עדיין רוצים להיות חלק, וצריך לעזור להם לבסס את הקהילות שלהם״.
בגלל זה כל כך הכעיס אותך כשא.ב. יהושע תקף את הסופרת האמריקאית ניקול קראוס בכנס הסופרים בארץ ושעליו הגבת במאמר חריף בעיתון "הארץ"?
״א.ב .יהושע הוא סופר חשוב שאת כתיבתו אני מכבד. אבל באותו אירוע במשכנות השאננים הוא תקף באופן חריף את הקיום היהודי מחוץ לגבולות ארץ ישראל וקרא לו 'קיום לא שלם', לא משמעותי. יש פה משהו שהוא מאוד לא בסדר בכל רמה. הקיום היהודי שלו בישראל אינו בשום דרך קיום יותר שלם מהקיום היהודי שלי פה בניו-יורק, או של מישהו שחי בסן פרנסיסקו ויש לו חיים יהודיים מלאים ומחנך את ילדיו כך. אנשים יהודים בארצות הברית כמהים לקשר עם ישראל והוא בא וצועק על כולם שהם לא יהודים מספיק טובים בשבילו. האם זה נבון? אלה האנשים האחרונים שעוד מקיימים איתנו קשר. אלה שגרים פה יודעים, אם פעם מאה אחוז מיהדות ארה״ב היתה מושקעת רגשית בישראל, היום זה רק שבעים או שמונים אחוזים. הדור הצעיר, שלא גדל על חינוך אורתודוכסי או ציוני במיוחד, איבד את הקשר עם ישראל. הם ליברלים, הם אמריקאים, הם חילוניים. מדינת ישראל לא בדיוק מתנהגת על פי אמות המידה הפוליטיות והמוסריות שהם מאמינים בהן, והם פחות ופחות מעוניינים בישראל. יש כאן משבר מאוד רציני שלא מדברים עליו – אבדן הזיקה והעניין של יהודי ארה״ב בישראל. אז אותם עשרים אחוזים שנאבקים כדי להישאר מחוברים – עליהם מר יהושע צועק וזו גסות רוח לשמה״.
נמדר אומר שדווקא כאוהב ישראל מושבע, אין לו "שום בעיה עם מגורים של ישראלים בברלין, בניו-יורק ומן הסתם בעוד מקומות בקרוב. לדור הישן היתה תפישה ציונית אורתודוכסית בן גוריוניסטית, שכולם צריכים לגור בארץ, לדבר עברית ולהפסיק להיות יהודים אלא ישראלים. אני חושב שאם חלילה וחס יקרה משהו, והמרכז הרוחני-תרבותי-פוליטי שלנו בישראל יתמוטט וייעלם, זה יהיה אסון לעם היהודי. נוכל להמשיך לדבר זה עם זה בעברית עוד דור, אבל נהפוך להיות עלים וענפים של עץ שהגזע שלו נגדע. אבל זה לא אומר שכולם צריכים להתכנס ולחיות שם, בפיסת האדמה שבין הירדן לים או בין הקו הירוק לים, ולשקוע בדרמות ובסט המצומצם של תימות מקומיות, כמו הסכסוך היהודי-ערבי. כל עוד המרכז חי ומלבלב בישראל אני חושב שמאוד בריא וחשוב שהענפים של התרבות העברית והישראלית יתפשטו לרחבי העולם״.
מה זה הזלזול הזה?
נמדר, מצידו, מעיד על חיים חברתיים עשירים, אותם הוא מקיים במעגלים שונים של קהילות יהודיות וישראליות.
״אני מגיע כמעט בכל שבוע לבית הכנסת וזה משמש לי עוגן. עוגן נוסף הוא בית המדרש של האמנים הנקרא 'לבה' והפועל ב-14th Street Y. יש חוג ללימוד זוהר שאני חבר בו, אני מלמד בג'יי.סי.סי ובאוניברסיטה ספרות ויהדות, כתבתי ספרים לצ׳ארטר סקולס. יש הרבה מעגלים בחיי, וברובם האלמנט היהודי והטקסטואלי מולך״.
הקהילה הישראלית בניו-יורק, לדבריו, רק מתחילה להתארגן. ״יש את המועצה המקומית, רעיון מבריק, ודברים מתחילים להתעורר״.
בשנותיו הראשונות בניו-יורק, הוא מספר, הוא נשאב לחברה היהודית-אמריקאית האינטלקטואלית, "אבל ברגע שתפסתי את עצמי פעם ראשונה חולם באנגלית נבעתתי. הבנתי שצללתי יותר מדי להוויה לא ישראלית ולא עברית. מאז הפסקתי כמעט לקרוא באנגלית, ולמרות שזו בהחלט השפה היומיומית שלי, יש בתוכי חדר סודי שהוא כולו עברית. באותה תקופה התחילו היחסים שלי עם אנשי אקדמיה, אמנים וסופרים ישראלים. והיום אני יכול לומר בוודאות שחמישים אחוזים מהחיים שלי הם עם ישראלים״.
היחסים בין הקהילות הללו עוברים תמורות?
״השינוי נעשה בימים אלה. חלק גדול מהישראלים שחיים פה הם חילונים נוסח ישראל, ובהתחלה הם לא חיפשו שום קשר עם הקהילה היהודית האמריקאית, שמתארגנת סביב סמלים דתיים כמו בתי כנסת וחגים. עם הזמן, הישראלים שחשוב להם לשמר את הזהות התחילו להבין שאם תנכר את עצמך מהחיים היהודים האלה, לא תהיה חלק מכלום. יש איזה רגע שבו אתה מבין שהילדים שגדלים פה הם לא ישראלים, ואתה צריך לבנות להם ולעצמך מסגרות״.
פולקלור ישראלי, כמו לשמוע את דיוויד ברוזה מנגן, או שלמה גרוניך בא לשיר, זה דבר נחמד בעיני נמדר, אבל לא עושה את העבודה. ״זאת רק נוסטלגיה, לא בונים כך זהות. לאחרונה אני רואה הרבה מהישראלים בניו-יורק מפסיקים את ההתנגדות העיקשת הזאת לשייכות לכל דבר שיש לו סמל דתי. זאת לא חייבת להיות שיחה צפופה עם אלוהים, שאתה כן או לא מאמין בו. יש ערך מוסף תרבותי לפעולות האלה שהוא לא בהכרח תיאולוגי״.
ומן הצד השני, שאותו מכיר נמדר לפני ולפנים דרך משפחתה של אשתו, יש רצון עז של היהדות האמריקאית להתחבר לישראלים.
״הם נמשכים אלינו כי אנחנו בעיניהם אקזוטים, מלאי חיות, רעננות, ישראלי זה סקסי. מצד שני יש לנו חיספוס ואיזושהי דווקאיות שמרתיעה יהודי אמריקאי מנומס ותרבותי. אבל אני מרגיש שהישראלים שחיים בניו-יורק מתעדנים קצת, נהיים יותר אמריקאים בנימוסים ובהליכות שלהם ומאבדים חלק מההתנשאות שהם הרגישו כלפי יהודים אמריקאים. פתאום אנחנו מבינים שיש לנו הרבה מה ללמוד מיהדות ארצות הברית. אני לא יודע על בסיס מה חשבו בישראל שאפשר לזלזל ביהדות החזקה, העשירה והתרבותית הזאת. כל העניין הזה של התחדשות תרבותית בא מאמריקה. פמיניזם ושוויוניות והמלחמה בהדרת נשים בתרבות ובדת היהודית, הכל בא מאמריקה, וזה יבוא טוב מאוד. גם הישראלים פה מבינים את זה״.
יש נקודות שבהן אתה עדיין חש מהגר?
״היו רגעים לא קלים. למשל, דווקא אחרי פרסום הספר ושבוע-שבועיים אחרי הזכיה בפרס ספיר. בארץ היה פסטיבל שלם סביב הפרס וחזרתי לכאן בידיעה שיש קונפליקט בחיי: אני כאן בריברסייד פארק, מטייל עם הכלבות שלי, כשמקומי עכשיו בישראל, לקצור את פירות התהילה. אלה רגעים שבהם הרגשתי את המתח של לחיות במקום אחר והייתי צריך להתמודד איתו״.
לאחרונה איתגרה אותו חברה טובה לפרסם בפייסבוק את רשימת ספרי הילדים האהובים עליו. תוך כדי חשיבה הוא הבין שספרי הילדות שלו הם לא ספרי הילדות של בנותיו, שלהן יש תרבות אחרת, זרה לו, ושעל הפער הזה לא יהיה אפשר לגשר. ״הבנות שלי מדברות עברית מדהימה, אבל הן אמריקאיות. הן לא יקראו אותי במקור אף פעם. אני מאוד מחובר אליהן, אני אבא מעורב גם רגשית וגם ביום יום. אז דווקא בגלל הקשר הרגשי העמוק, והעולם שאני חולק איתן, דווקא שם אני מרגיש את הפער. הן כבר לא יהיו ילדות ישראליות, לא משנה מה נעשה איתן וכמה נבקר בארץ. ויש בזה מחיר״.
לניו-יורק יש מקום של כבוד בספר. היא מאוד משמעותית שם, וגם בחיים שלך.
״אני מאוד אוהב את ניו-יורק. יש בה משהו משחרר, מעצים, מסקרן, מגרה, זה לא עוד מקום. זה מקום מלא משמעות שאנשים עולים אליו לרגל כדי להיות חלק ממנו״.
כשנמדר אומר שבניו-יורק יש עוצמה כמו בערים הקדושות בעולם, תאמינו לו. הוא ירושלמי גאה במקור, שאפילו אומר ״מא-אתיים״ בדרך המסורתית. ״אני רגיל לחיות במקומות רבי משמעות. תמיד היה בירושלים את כל הקיום היומיומי, ומעליו את המטען הגדול התרבותי, הדתי, הפוליטי של העיר. השלם בניו-יורק, וכל מי שצעד פה על המדרכות יודע על מה אני מדבר, הוא רב מחלקיו. אי אפשר לרדד את זה לבתי הקפה, לקניות ולנופים, למרות שכולם מאוד מרגשים. זה השילוב של הארכיטקטורה והעוצמה הכלכלית והתרבותית, ויש בה גם משהו מאוד ליברלי ומכיל. יש פה מקום לריבוי אין סופי של תרבויות, צבעים, לשונות וגזעים ואי אפשר לשבוע מזה, זה ממשיך לרגש״.
התמונה על כריכת ספרו של נמדר, אגב, מציגה את התצלום המפורסם של החלל הגדול בתחנת גרנד סנטרל, מוצף בקרני אור, המרוממים אותו למעלת מקדש מודרני, שילוב בין השמיימי והארצי.
אתה חושב שבעוד כמה שנים יהיה כאן מסלול לתיירים שיקרא ״מסלול אנדרו כהן בעיר הגדולה״?
״זה יהיה נהדר! יותר מהכל הייתי מאחל לעצמי הצלחה רבה, שהספר ישפיע ויקבל מקום של כבוד בפנתיאון״.
