באזורינו, כך נראה, נרגשים לקראת הופעתו של דוכין, והשמועות כבר עשו את שלהן. "יש היענות מדהימה ורבים כבר רכשו כרטיסים", מספרת המפיקה אפרת מוזס. "אני מפיקה כבר הרבה שנים והבאתי הרבה אמנים, אבל אני לא זוכרת תגובות כאלו. אנשים עוצרים ומחבקים אותי. אומרים לי שזו הגשמה של חלום. יש צורך כזה גדול של כולנו, כישראלים לתחושה הזו של ביחד והמוזיקה הישראלית היא משהו שכל כך מחבר אותנו. בעיקר כשמאחוריה אמן שכל כך מחובר לחשיבות הזו של הישראליות".

דוכין היה כאן בפעם האחרונה בסיבוב הופעות לפני כ-10 שנים והנסיעה הזו עכשיו כרוכה כבר בכוחות נפשיים לא פשוטים עבורו. "אני מתרגש מהנסיעה ויותר מתרגש מזה שאני ככה נוסע, מתרחק מהבית, המשפחה. אני כמו אריק (אינשטיין), אוהב להיות בבית".

שלא כמו רבים מאיתנו, לארקדי אין שום חלום אמריקאי. "יש את זה בשיר של אלון אולארצ’יק שאמר "ניו יורק זה לא בית". בעבר", הוא מספר, היו לו הזדמנויות ואפשרויות גדולות, אבל עבורו, הגדול הזה, הוא בעיקר גדול מדי.

לדוכין היו לא רק הזדמנויות אלא גם גיחות מוצלחות למדי מחוץ לישראל. "ברוסיה עשיתי פרוייקטים זוכי פרסים. שיר לסרט של אנג'לינה ג'ולי, מורגן פרימן, היו הרבה הצעות אבל אני צריך בשביל היצירה את הבית, את המוכר, כל ההשראה שלי מסביבי. אני זוכר שאביב גפן הסתובב ככה עם האישה והילד וכל הכבוד לו, אני לא יכול".

"בדקתי את האפשרות לנסות לבנות קריירה מחוץ לישראל, כשעלו על הפרק כמה אפשרויות רציניות לממש קריירה בחו"ל, אבל החלטתי שלא", הוא מצהיר. "אולי כי באתי מרוסיה, ושם ליהודים לא היה פשוט. אני זוכר דברים, וכשהגעתי לארץ הרבה דברים השתחררו בי. אני היום כל כך קשור לישראל. אני כואב ואוהב את המקום הזה. שום כסף בעולם לא יזיז אותי מכאן. לא שזה מזיק", הוא מסייג, "אבל הגודל לא קורץ לי והילדים שלי נולדו כאן ואני בניתי כאן את ביתי, כמו בשיר המפורסם, וזה מה שאני אוהב".

כשארקדי מספר שישראל היא ביתו, הוא מוסיף שכשהוא מגיע להופיע מול הישראלים באמריקה, הוא תמיד שמח להזכיר להם שיש להם בית גם בישראל. "אני נהנה להזכיר לאנשים שיש בית והוא תמיד פתוח בפניהם. אני מכיר את אמריקה בעיקר מהסרטים. שם זה לא נראה מהיר כמו שזה נראה היה בביקורים שלי. אני מגיע אמנם להופיע ולא ממש לחוות ולחיות את המקום, אבל אני זוכר שלא ראיתי שם אנשים יושבים להנאתם. החיים כל כך מהירים. אני זוכר שבסטארבקס ראיתי אנשים נדחקים בתור וממהרים עם הקפה לעבודה. אני בעד לחיות קצת עם הסתלבט. אני אוהב לחיות את החיים עם הקצב הרגוע יותר. לא הרגשתי את זה שם. כשכולם רצים", הוא מסכם, "אני מרגיש צורך לנוח”.

רוח השאנטי צועקת מהתוכן והטון של ארקדי, אבל היא לא ממש תואמת את הפעילות הענפה והארוכה שלו לאורך השנים, עד עצם היום הזה. גם אם עושה רושם שדוכין לןקח את הזמן בין אלבום לאלבום, הוא מספיק לאורך שנים ארוכות לייצר להיט אחרי להיט לאמנים הידועים והמצליחים ביותר בישראל. מאייל גולן ועד אריק איינשטיין (ז"ל).

אתה חתום על להיטים ישראלים רבים שמזוהים עם קהלים וסגנונות שונים, איך כל אלו מחוברים אליך?

"אני אוהב ורסטיליות ומוצא את המקום שלי בכל סגנון", הוא מסביר. "אני מאוד סקרן במוזיקה ואני מאמין שכל סגנון שאני נוגע בו, מתנסה בו, עוזר לי לגדול ולהשתכלל כאומן. אני מגיע מרוסיה. כשהגעתי לכאן רציתי לגעת בשורשים. וזה שורשים לא מעטים, מזרחי או כל דבר אחר".

לא רבים יודעים זאת, אבל ארקדי דוכין חתום על כמה מהלהיטים הידועים ביותר במוזיקה המזרחית. להיטים של אייל גולן כמו "אלוהיי", ו"אני קורא לך", "תחזרי". רון שובל אפילו אמר שארקדי הוא כנראה מי שבזכותו הוא הצליח. "אני חייב לו את הקריירה שלי, אין ספק שהדגל שלי הוא השיר 'לפעמים' שארקדי כתב", סיפר. אותו חיבור היסטורי בין רון לארקדי לפני 20 שנה נחשב אז לאבן דרך במוסיקה הישראלית: "זה היה אחד המפגשים הראשונים שמישהו שבא מהרוק כתב לזמר ים תיכוני", אמרו.

אתה כבר מציין 20 שנה לאלבום 'חדר משלי' במופע חגיגי. מה בעיניך הופך את האלבום ההוא לרלוונטי כל כך גם היום?

"אנשים אמרו לי שההאזנה לאלבום הייתה עבורם כמו טיפול פסיכולוגי, עד כדי כך שכמה מהם קיבלו החלטה להילחם בקשיים ולהישאר בחיים. השירים דיברו על איך לצאת ממצבים רגשיים לא פשוטים, איך להתגבר על קשיים בזוגיות, על מושגים כמו 'זה שלי' ו'זה מגיע לי'. בסופו של דבר, מתוך המצוקה שמובעת באלבום, הנימה שעולה דווקא מאוד אופטימית. ובסך הכל, הכוונה שלי הייתה קטנה – להוציא אלבום מאוד אישי. זה כמו יומן אישי ופרטי, שיצא החוצה והגיע לעוד אנשים".

כשדוכין משחזר את השירים שהוא עצמו כתב בעבר הוא חוזר לתובנות של אז. "אני חושב שהיום התובנות שמופיעות בהם היו הרבה יותר מהודקות וברורות. חלק מהדברים שהרגשתי והבעתי אז השתנה עם השנים, וחלק עדיין לא נפתר אצלי ונמצא בתהליך". כשהוא מדבר על תהליך, הוא במידה רבה מתייחס לרומן ארוך השנים שלו עם זרם הקבלה של "בני ברוך".

"הייתי רוב החיים צוללן רציני. וכיום אני אופטימי הרבה יותר", הוא הסביר לאורך השנים את התהליך שעבר בלימודי הקבלה של הרב לייטמן. "לפי הקבלה לא חייתי. כל החיים חיפשתי משהו. פעם לא ראיתי בעיניים. פעלתי מתוך אגו לרצות את עצמי בתענוגות מהירים, לרצות את הסביבה, לא נהניתי מההצלחה. אני מאמין שהייתי מוכשר, אבל לא השתמשתי בכישרון כדי להשפיע או לעזור למישהו. וכל מה שאת רואה כמציאות זה טעות. הכל הצגה. הכל אגו. אתה מבין מלימודי קבלה שאו שאתה עבד של עצמך או שאתה עבד של הבורא. אז אנשים הם עבדים של אופנה, סטייל, שופוני, חארטה בארטה. מה השורש? שאנחנו סגורים בתוך עצמנו. בקבלה אדם חייב להבין שהוא רע, שהוא לא באמת רואה. מה שמזיז את העולם זה לא השכל. זה הרצון וחוץ מרצון הוא לא רואה כלום".

איך לימודי הקבלה משפיעים על האמנות שלך?

"אני עובר כל מיני דברים. לומד כבר 10 שנים, לאורכן הוצאתי שני תקליטים בהשראת הלימודים. חלק מהלימודים כיוונו את השירים ליותר לעסוק בשאלות מהותיות לעולם של היום, למשל ההסתגרות שלנו עם מכשירים ומסכים. אדם, מילד ועד מבוגר, תקוע בטכנולוגיה. כשאתה לומד קבלה, אתה מבין יותר גם על אהבה. יש את זו של סקס והורמונים ויש אהבה שהיא ללא תנאי, נצחית, מהותית, וכדי לרכוש אותה צריך לעבור דרך, אהבה היא משהו שגם אתה לא מקבל אתה צריך להעניק, לאהוב ללא תנאים. אני לומד קבלה מהזווית המדעית, לא הדתית ויש היבטים רבים שמעניינים אותי".

דוכין, אם תהיתם היכן תוכלו להיתקל בו, מתכוון לפקוד בביקורו אצלנו גם את הסניף הניו יורקי של "בני ברוך". "לא מדובר בחזרה בתשובה", הוא מדגיש. "זו דרך לחיים. אני לא מטיף. אני עשיתי דרך בשביל עצמי ובאמנות חזרתי גם לתכנים אחרים".

ככל הנראה, אל המופע שיעלה בניו יורק יצטרף לארקדי נגן שיגיע איתו וגם הקלידן המיתולוגי של "החברים של נטשה”, ניר בן ציון, שחי כבר שנים ארוכות באזורינו.

דוכין מתמקד בימים אלה בפרויקט חדש אשר תואם את הקו המוזיקלי הגמיש שנע בו לאורך השנים. הוא עובד על מופע אופרה מיוחד במינו אשר הוא מגדיר "קרחניסטי", ומתנסה במקביל במוזיקה אלקטרונית. "אני אוהב ורסטיליות, ואני עושה את זה מסקרנות זה משפר אותי כמוזיקאי, אני מנסה בשביל ללמוד משהו שיכול לשמש אותי ולהעשיר את העבודה שלי. אני גם מתקלט עכשיו הרבה אלקטרוני קופץ למסיבות לדג'ה".

זה סגנון שאתה מתחבר אליו?

"לא תמיד זוכרים אבל תמיד אהבתי את הכיוון. היו נגיעות של אלקטרוני בשירים כמו "אוהבת לא אוהבת" באלבום של "בלה בלה". השאיפה שלי היא להוציא משהו בתחום הזה, לעבוד מהרגליים ללב, בקו שמדליק אותי גם ברמה טכנית על מחשב וגם על איך מגיעים להזיז אנשים. הייתי רוצה", הוא מוסיף, "להכיר מוזיקה אלקטרונית, תקלוט ותרבות של מוזיקה בשילוב ארט וידאו, אני רוצה לעשות דברים מהפכניים. זה כל הזמן שם".

בעת שהותו כאן דוכין מתכוון לפקוד גם מועדון או שניים בעירנו כדי לשאוב עוד קצת השראה, ושאל אם יוכל לקבל המלצה או שתיים לאיזה בית קפה קטן ושקט. יש למישהו רעיון?

המופע של ארקדי דוכין יעלה ב-30 באפריל ב-Symphonyspac שבברודוויי."מיליוני אנשים לבד", הצהיר ארקדי דוכין, "ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה". כך אמר בעבר, ועכשיו הוא מגיע אלינו כדי לעשות בדיוק את זה. "אני זוכר את הגעגוע שיש לקהל הישראלי באמריקה", הוא מספר לנו רגע לפני שהוא עולה על המטוס. "זה קהל שמרגש להופיע מולו כי יש ממנו איזשהו חום אחר".

באזורינו, כך נראה, נרגשים לקראת הופעתו של דוכין, והשמועות כבר עשו את שלהן. "יש היענות מדהימה ורבים כבר רכשו כרטיסים", מספרת המפיקה אפרת מוזס. "אני מפיקה כבר הרבה שנים והבאתי הרבה אמנים, אבל אני לא זוכרת תגובות כאלו. אנשים עוצרים ומחבקים אותי. אומרים לי שזו הגשמה של חלום. יש צורך כזה גדול של כולנו, כישראלים לתחושה הזו של ביחד והמוזיקה הישראלית היא משהו שכל כך מחבר אותנו. בעיקר כשמאחוריה אמן שכל כך מחובר לחשיבות הזו של הישראליות".

דוכין היה כאן בפעם האחרונה בסיבוב הופעות לפני כ-10 שנים והנסיעה הזו עכשיו כרוכה כבר בכוחות נפשיים לא פשוטים עבורו. "אני מתרגש מהנסיעה ויותר מתרגש מזה שאני ככה נוסע, מתרחק מהבית, המשפחה. אני כמו אריק (אינשטיין), אוהב להיות בבית".

שלא כמו רבים מאיתנו, לארקדי אין שום חלום אמריקאי. "יש את זה בשיר של אלון אולארצ’יק שאמר "ניו יורק זה לא בית". בעבר", הוא מספר, היו לו הזדמנויות ואפשרויות גדולות, אבל עבורו, הגדול הזה, הוא בעיקר גדול מדי.

לדוכין היו לא רק הזדמנויות אלא גם גיחות מוצלחות למדי מחוץ לישראל. "ברוסיה עשיתי פרוייקטים זוכי פרסים. שיר לסרט של אנג'לינה ג'ולי, מורגן פרימן, היו הרבה הצעות אבל אני צריך בשביל היצירה את הבית, את המוכר, כל ההשראה שלי מסביבי. אני זוכר שאביב גפן הסתובב ככה עם האישה והילד וכל הכבוד לו, אני לא יכול".

"בדקתי את האפשרות לנסות לבנות קריירה מחוץ לישראל, כשעלו על הפרק כמה אפשרויות רציניות לממש קריירה בחו"ל, אבל החלטתי שלא", הוא מצהיר. "אולי כי באתי מרוסיה, ושם ליהודים לא היה פשוט. אני זוכר דברים, וכשהגעתי לארץ הרבה דברים השתחררו בי. אני היום כל כך קשור לישראל. אני כואב ואוהב את המקום הזה. שום כסף בעולם לא יזיז אותי מכאן. לא שזה מזיק", הוא מסייג, "אבל הגודל לא קורץ לי והילדים שלי נולדו כאן ואני בניתי כאן את ביתי, כמו בשיר המפורסם, וזה מה שאני אוהב".

כשארקדי מספר שישראל היא ביתו, הוא מוסיף שכשהוא מגיע להופיע מול הישראלים באמריקה, הוא תמיד שמח להזכיר להם שיש להם בית גם בישראל. "אני נהנה להזכיר לאנשים שיש בית והוא תמיד פתוח בפניהם. אני מכיר את אמריקה בעיקר מהסרטים. שם זה לא נראה מהיר כמו שזה נראה היה בביקורים שלי. אני מגיע אמנם להופיע ולא ממש לחוות ולחיות את המקום, אבל אני זוכר שלא ראיתי שם אנשים יושבים להנאתם. החיים כל כך מהירים. אני זוכר שבסטארבקס ראיתי אנשים נדחקים בתור וממהרים עם הקפה לעבודה. אני בעד לחיות קצת עם הסתלבט. אני אוהב לחיות את החיים עם הקצב הרגוע יותר. לא הרגשתי את זה שם. כשכולם רצים", הוא מסכם, "אני מרגיש צורך לנוח”.

•••

רוח השאנטי צועקת מהתוכן והטון של ארקדי, אבל היא לא ממש תואמת את הפעילות הענפה והארוכה שלו לאורך השנים, עד עצם היום הזה. גם אם עושה רושם שדוכין לןקח את הזמן בין אלבום לאלבום, הוא מספיק לאורך שנים ארוכות לייצר להיט אחרי להיט לאמנים הידועים והמצליחים ביותר בישראל. מאייל גולן ועד אריק איינשטיין (ז"ל).

אתה חתום על להיטים ישראלים רבים שמזוהים עם קהלים וסגנונות שונים, איך כל אלו מחוברים אליך?

"אני אוהב ורסטיליות ומוצא את המקום שלי בכל סגנון", הוא מסביר. "אני מאוד סקרן במוזיקה ואני מאמין שכל סגנון שאני נוגע בו, מתנסה בו, עוזר לי לגדול ולהשתכלל כאומן. אני מגיע מרוסיה. כשהגעתי לכאן רציתי לגעת בשורשים. וזה שורשים לא מעטים, מזרחי או כל דבר אחר".

לא רבים יודעים זאת, אבל ארקדי דוכין חתום על כמה מהלהיטים הידועים ביותר במוזיקה המזרחית. להיטים של אייל גולן כמו "אלוהיי", ו"אני קורא לך", "תחזרי". רון שובל אפילו אמר שארקדי הוא כנראה מי שבזכותו הוא הצליח. "אני חייב לו את הקריירה שלי, אין ספק שהדגל שלי הוא השיר 'לפעמים' שארקדי כתב", סיפר. אותו חיבור היסטורי בין רון לארקדי לפני 20 שנה נחשב אז לאבן דרך במוסיקה הישראלית: "זה היה אחד המפגשים הראשונים שמישהו שבא מהרוק כתב לזמר ים תיכוני", אמרו.

אתה כבר מציין 20 שנה לאלבום 'חדר משלי' במופע חגיגי. מה בעיניך הופך את האלבום ההוא לרלוונטי כל כך גם היום?

"אנשים אמרו לי שההאזנה לאלבום הייתה עבורם כמו טיפול פסיכולוגי, עד כדי כך שכמה מהם קיבלו החלטה להילחם בקשיים ולהישאר בחיים. השירים דיברו על איך לצאת ממצבים רגשיים לא פשוטים, איך להתגבר על קשיים בזוגיות, על מושגים כמו 'זה שלי' ו'זה מגיע לי'. בסופו של דבר, מתוך המצוקה שמובעת באלבום, הנימה שעולה דווקא מאוד אופטימית. ובסך הכל, הכוונה שלי הייתה קטנה – להוציא אלבום מאוד אישי. זה כמו יומן אישי ופרטי, שיצא החוצה והגיע לעוד אנשים".

כשדוכין משחזר את השירים שהוא עצמו כתב בעבר הוא חוזר לתובנות של אז. "אני חושב שהיום התובנות שמופיעות בהם היו הרבה יותר מהודקות וברורות. חלק מהדברים שהרגשתי והבעתי אז השתנה עם השנים, וחלק עדיין לא נפתר אצלי ונמצא בתהליך". כשהוא מדבר על תהליך, הוא במידה רבה מתייחס לרומן ארוך השנים שלו עם זרם הקבלה של "בני ברוך".

"הייתי רוב החיים צוללן רציני. וכיום אני אופטימי הרבה יותר", הוא הסביר לאורך השנים את התהליך שעבר בלימודי הקבלה של הרב לייטמן. "לפי הקבלה לא חייתי. כל החיים חיפשתי משהו. פעם לא ראיתי בעיניים. פעלתי מתוך אגו לרצות את עצמי בתענוגות מהירים, לרצות את הסביבה, לא נהניתי מההצלחה. אני מאמין שהייתי מוכשר, אבל לא השתמשתי בכישרון כדי להשפיע או לעזור למישהו. וכל מה שאת רואה כמציאות זה טעות. הכל הצגה. הכל אגו. אתה מבין מלימודי קבלה שאו שאתה עבד של עצמך או שאתה עבד של הבורא. אז אנשים הם עבדים של אופנה, סטייל, שופוני, חארטה בארטה. מה השורש? שאנחנו סגורים בתוך עצמנו. בקבלה אדם חייב להבין שהוא רע, שהוא לא באמת רואה. מה שמזיז את העולם זה לא השכל. זה הרצון וחוץ מרצון הוא לא רואה כלום".

איך לימודי הקבלה משפיעים על האמנות שלך?

"אני עובר כל מיני דברים. לומד כבר 10 שנים, לאורכן הוצאתי שני תקליטים בהשראת הלימודים. חלק מהלימודים כיוונו את השירים ליותר לעסוק בשאלות מהותיות לעולם של היום, למשל ההסתגרות שלנו עם מכשירים ומסכים. אדם, מילד ועד מבוגר, תקוע בטכנולוגיה. כשאתה לומד קבלה, אתה מבין יותר גם על אהבה. יש את זו של סקס והורמונים ויש אהבה שהיא ללא תנאי, נצחית, מהותית, וכדי לרכוש אותה צריך לעבור דרך, אהבה היא משהו שגם אתה לא מקבל אתה צריך להעניק, לאהוב ללא תנאים. אני לומד קבלה מהזווית המדעית, לא הדתית ויש היבטים רבים שמעניינים אותי".

דוכין, אם תהיתם היכן תוכלו להיתקל בו, מתכוון לפקוד בביקורו אצלנו גם את הסניף הניו יורקי של "בני ברוך". "לא מדובר בחזרה בתשובה", הוא מדגיש. "זו דרך לחיים. אני לא מטיף. אני עשיתי דרך בשביל עצמי ובאמנות חזרתי גם לתכנים אחרים".

•••

ככל הנראה, אל המופע שיעלה בניו יורק יצטרף לארקדי נגן שיגיע איתו וגם הקלידן המיתולוגי של "החברים של נטשה”, ניר בן ציון, שחי כבר שנים ארוכות באזורינו.

דוכין מתמקד בימים אלה בפרויקט חדש אשר תואם את הקו המוזיקלי הגמיש שנע בו לאורך השנים. הוא עובד על מופע אופרה מיוחד במינו אשר הוא מגדיר "קרחניסטי", ומתנסה במקביל במוזיקה אלקטרונית. "אני אוהב ורסטיליות, ואני עושה את זה מסקרנות זה משפר אותי כמוזיקאי, אני מנסה בשביל ללמוד משהו שיכול לשמש אותי ולהעשיר את העבודה שלי. אני גם מתקלט עכשיו הרבה אלקטרוני קופץ למסיבות לדג'ה".

זה סגנון שאתה מתחבר אליו?

"לא תמיד זוכרים אבל תמיד אהבתי את הכיוון. היו נגיעות של אלקטרוני בשירים כמו "אוהבת לא אוהבת" באלבום של "בלה בלה". השאיפה שלי היא להוציא משהו בתחום הזה, לעבוד מהרגליים ללב, בקו שמדליק אותי גם ברמה טכנית על מחשב וגם על איך מגיעים להזיז אנשים. הייתי רוצה", הוא מוסיף, "להכיר מוזיקה אלקטרונית, תקלוט ותרבות של מוזיקה בשילוב ארט וידאו, אני רוצה לעשות דברים מהפכניים. זה כל הזמן שם".

בעת שהותו כאן דוכין מתכוון לפקוד גם מועדון או שניים בעירנו כדי לשאוב עוד קצת השראה, ושאל אם יוכל לקבל המלצה או שתיים לאיזה בית קפה קטן ושקט. יש למישהו רעיון?