מדוכן בדיזנגוף סנטר לניו יורק
קרן וולף התחילה כמעט במקרה, והיום היא מעצבת אקססוריז שמעטרת נשים מקארלה ברוני ועד בר רפאלי. והיא רק בת 36. סיפור הצלחה ישראלי
היא מעצבת האקססוריז הכשרונית שעומדת מאחורי החברה שהפכה למותג הטרנדי ״קרן וולף״ שעיטר את גופן וראשן של נשים מקארלה ברוני, ונסה פארדיס, לבר רפאלי ועוד. היא אישה קטנת מידות, נערית משהו, רק בת 36, וכבר הצלחה אדירה.
״ההתחלה הייתה בחולון״, היא מספרת, ״אחי ואני נולדנו לאמא שעד היום, למרות שהיא לא בחיים, מהווה מקור השראה בשבילי. היא היתה בכירה בבנק לאומי, אבי היה אינסטלטור. הייתי ילדה של חצי חצי, אבי גרמני, אמי עראקית. מצד אחד, העיארקי, ספגתי את החום וחיי משפחה גדולה, מהצד השני ספגתי משמעת.
״בחולון לא היה אומנות בכלל״, היא נזכרת, ״מסגרת בית הספר גם היא לא עשתה לי טוב, איפה שהיו ספרים, נבלתי. בגיל 14 החלטתי שהגיעו מים עד נפש, התקשרתי לבית הספר עירוני א׳ בתל-אביב, הודעתי להם שאני באה לאודישנים והגעתי. בפעם הראשונה לא התקבלתי. מספר ימים לאחר התשובה השלילית התקשרתי עוד פעם, נרשמתי לאודישן נוסף מול אותם הבוחנים שבפליאה שאלו אותי למה באתי עוד פעם. אמרתי להם שאני חושבת שאני מתאימה וכנראה שמשהו באותו היום עבד או שהנחישות שלי הרשימה אותם, כי בפעם השניה התקבלתי”.
״כשההורים שלי שמעו שהתקבלתי הם היו בשוק, הם תהו איך אני, שלא קמה לבית ספר מטר מהבית אגיע לתל אביב, אמרתי להם שזה עלי. וכך היה. הנסיעות היו סיוט אבל המעבר הציל אותי. מצאתי אנשים שחושבים וחולמים כמוני, בית אמיתי שכולו אומנות. די מהר התחלתי לעשות אודישנים ופתאום מצאתי את עצמי עומדת על במות ברחבי הארץ והתחלתי קריירת משחק שנמשכה 17 שנה”.
התחלת החיים הבוגרים של קרן הייתה בגיל מאוד צעיר ובזמן בו חברים אחרים שרתו בצבא, היא והפטור מגיוס אותו היא קיבלה כבר תיחזקו זוגיות, קריירת משחק וחנות פרחים בשינקין. “פגשתי את החבר הראשון שלי״, היא נזכרת, ״החלטנו לפתוח חנות פרחים בשנקין פינת מלצ׳ט. מהר מאוד במקביל למשחק, התחלתי לשזור פרחים בחנות שלנו שגם גרנו מעליה. ואז נפרדנו. בגיל 21 מצאתי את עצמי עובדת נון סטופ. אבל ההצלחה של פעם זו לא ההצלחה של היום. ההי לייט היה לשבת במעגל של דן שילון. אז ישבתי״.
אם הייתם שואלים את קרן של לפני 8 שנים מה היא תהיה כשהיא תהיה גדולה, היא הייתה עונה לכם ״שחקנית״. אבל בפנים בער בה הרצון לחוות חוויה אחרת, בער כל כך שיום אחד בשנות ה-20 המאחורות לחייה היא שנתה מסלול.
״זמן קצר לפני שנפרדנו, האקס שלי הביא כמות עצומה של אבני חן מחו״ל והתחלתי ליצור תכשיטים. כל פעם שהייתה לחברה יומולדת הייתי יוצרת לה משהו ומדי פעם אפילו מוכרת, זו הייתה הדרך שלי להעביר את הרגעים האפלים והימים הגשומים של החורף ואת הבדידות של לא להיות במערכת יחסים.
“יום אחד קלטתי שיש בי פחד מלהזדקן בתור שחקנית. סגנון החיים, הנסיעות, שאלתי את עצמי כמה רחוק אני באמת אהיה מוכנה ללכת עם זה. כנראה שמהסיבה הזו גם לא הייתי בזוגיות, הייתי צריכה למצוא מה אני מחפשת, את הסנטר שלי”.
מהמקום של חוסר הידיעה היא החליטה שהיא נוסעת לספרד ללמוד פלמנקו. ״הרגשתי שאני צריכה לזוז מהסביבה הנוחה והמוכרת שלי ובעודי מתכננת את הנסיעה, כדרכם של דברים בחיים, פגשתי את ניר, בעלי לעתיד. הייתי בת 26. אמרתי לו שהכיוון שלי זה ספרד. והוא אמר ‘נשמע טוב, יש לי אזרחות אירופאית, אני בא’”.
בברצלונה חזרה ליצירת תכשיטים, הניחה כמה בחנות אחת, ועוד אחת, ולפני שהיא הבינה מה קורה נהיה לה קהל לקוחות ספרדיות. היא החליטה לזרום עם התכשיטים, מוקסמת מאווירת האומנות והיצירה שאפפו את העיר. שישה חודשים לתוך החוויה, אמה חלתה.
״היייתה לי אמא מאוד קרייריסטית שלא שכחה לעבוד ולא את חיי המשפחה, אבל היא בהחלט שכחה את עצמה. היא חלתה בסרטן השד, עבורי זו הייתה סטירה מצלצלת. פתאום אלמודבר והפלמנקו ואפילו הזוגיות התפוגגו לעומת הצורך לחזור לישראל לצדה של אימי. ניר החליט לחזור איתי ולמרות שהיה לי ברור מהרגע שנפגשנו שהוא בעלי, המחווה שלו, אשר בעצם אמרה לי ״אני איתך באש ובמים״ העצימה את הקשר בינינו כך שלא היה ספק.
״חזרנו לדירה שכורה בגבעתיים, אמא שלי עברה טיפולי כימו ואני הרגשתי שאני לא יכולה לשחק יותר. בדירה היה מין חדרון קטנטן כזה, בקשתי מניר שזה יהיה חדר היצירה שלי. פתאום נהייתה לי פינה בה פרשתי את כל התכשיטים שלי והתחלתי ליצור קולקציות״. יום אחד חברה שלי שאלה אותי למה אני לא פותחת דוכן בדיזנגוף סנטר? הלכתי לפגישה עם האשה שמאשרת את הדוכנים, היא ממש התלהבה מהקולקציות שיצרתי בלילות בחדרון ההוא ופתאום נהיה לי דוכן”.
״במחשבה לאחור זה הציל אותי. יצרתי ממקום של כאב, זה היה צורך, לא חלמתי להצליח עם זה, רק רציתי לא לחשוב על מה שקורה מסביב. הייתי מגיעה לסנטר בסופשבוע, מניחה את יצירותי שנעו בזמנו מחגורות לתכשיטים לעוד אביזרים. ביום הראשון מכרתי במשהו כמו 750 שקלים. הייתי בהלם, כאילו זהו? ככה עושים כסף?״, היא צוחקת.
השמועה על הדוכן של קרן עברה מפה לאוזן, היא הבטיחה פריט חדש כל שבוע. לקוחות התחילו להגיע, קרן התמלאה שמחת חיים. ״נפשית לא יכולתי לחזור למשחק ולכל השפוטיות אשר מתלווה לעולם הזה. זוהר יעקובסון, שהייתה הסוכנת שלי בזמנו, ראתה אותי לא מזמן ואמרה לי ״יו את נראית הרבה יותר שפויה״ היא מחייכת. ״שפויה זו לא מילה. היה בי סוג של אי שקט שאפשר לי לשחק את התפקידים המורכבים ביותר והיא מאוד האמינה בי ורצתה שאמתקד במשחק, אבל גם היא זיהתה שלא הייתי שלמה עם זה”.
את החנות הראשונה שלה, שהיא גם המקום בו יושב הסטודיו בו היא יוצרת היא פתחה ברחוב שבזי 1 בנוה צדק ב-2008. פעם, בתקופה הסוערת של החזרה מספרד היא עבדה באותה החנות בתור מוכרת תכשיטים בחנות שקראו לה איזדור.
״איך שהגעתי״, היא נזכרת, ״החנות השרתה בי אוירה טובה. כשהתחלתי לחשוב על חנות וסטודיו משלי חלמתי על המיקום הזה, אבל לא שערתי שזה יקרה. זמן קצר לאחר שהחלטתי שפותחים חנות ניר ואני הסתובבנו בנווה צדק והחלטתי לקפוץ להגיד ללואיז הבעלים שלום. איך שנכנסנו לחנות שלה וספרנו לה מה אנחנו עושים בשכונה היא אמרה לי ״כמעט העברתי את החוזה של החנות היום, אני אתקשר מחר להודיע למעוניינים ששיניתי את דעתי, החנות תהיה שלך״. ואם זה לא מלמעלה אז מה כן?״
במקביל לפתיחה המוצלחת של החנות, גילתה קרן שהיא בהריון. השמחה נמהלה בעצב שכן זמן קצר לאחר מכן נודע לזוג שלאמה של קרן חזר הסרטן. אביו של ניר חלה גם הוא וזמן קצר לאחר מכן נפטרה גם אימו. ״אביו של ניר נפטר כשהייתי בחודש שביעי, אימי נפטרה חודש לאחר שילדתי. את ההריון העברתי בשיא הפריצה המקצועית שלי. נקרעת בין הצורך ליצור ולגדול, לבין שהייה בבתי חולים. הפכתי לאמא ואבדתי אמא בו זמנית, ניר הפך לאבא והתייתם לחלוטין. חווינו שעורים מקבילים בחיים. פתאום מצאנו את עצמנו יתומים והורים”.
הרבה נשים מפחדות ליצור משפחה מחשש שיאבדו את הקריירה שלהם או שהיא תיעצר.
״לי היה מזל, כי גיליתי מה אני רוצה לעשות והתחלתי את העסק לפני הלידה, אם לא הייתי יוצרת והייתי רק אמא מדוכאת, זה היה בלשון המעטה לא טוב. עדיף לילד לראות הורה יוצר ומסופק שנמצא קצת פחות בבית מאחד מתוסכל שכל היום יסתובב סביבו. יותר קשה לפתח עסק כשיש ילדים, יותר קשה ליצור חלום ובמקביל לגדל ילדים, גם אם העסק התחיל לפני כמו במקרה שלי יש מחיר”.
איפה הפשרה? מה המחיר שאת מרגישה שאת משלמת?
״המחיר הוא חיי חברה, למשל, הוא זמן עם הילדות, יש מלא דברים לעשות ופחות זמן לעשות אותם. היכולת להכיל אנשים אחרים קטנה. הסביבה התומכת קטנה כי גם פחות אפשר להקשיב ולתמוך. המחיר קיים בשבתות בהן אני יוצרת עד 1 בלילה פה בסטודיו במקום לטייל, המחיר הוא הזוגיות לפעמים, כי ניר, מהיותו השותף העסקי שלי, נוכח להמון מצבים נפשיים לא פשוטים, גם כי אני אישה ויש את מעגלי החודש הנשיים״, היא מחייכת, ״אבל גם כי יש הרבה ביקורת ביצירה ולידה של קולקציה זו לידה לכל דבר. יש חיפוש מתמיד שהוא גם זה שמניע אותנו ובקורת שהיא קשה ולא קל לראותה מהצד״.
•••
באוקטובר האחרון קרן מצאה את עצמה בניו יורק, כאשר האקססוריז שלה מעטרים את ראשיהן של הדוגמניות בתצוגות האופנה של מעצבות שמלות הכלה הישראליות גליה להב וענבל דרור.
״יש 2 דרכים לראות עולם״, היא מסבירה, ״או להסתובב, או לעמוד באותה נקודה ולתת לכולם להגיע אליך. במשך השנים היו מגיעות קונות מכל העולם ושואלות אותי ״למה את לא בניו יורק, לונודון פריז״. נסעתי אומנם, אבל הפריצה האמיתית התחילה במקביל להתפשטות הרשתות החברתיות. יום אחד מצאתי את עצמי בשיחת סקייפ עם אשתו לעתיד של שחקן כדורסל מפורסם ב-NBA. היא ביקשה בהתרגשות שאעצב לה כתר. חודשיים מאותו היום, התמונה שלה ביום החתונה עם האביזרים שלי הופיעה על שער של מגזין כלות מפורסם בארה״ב עם קרדיט ל״מעצבת קרן וולף״. מיד לאחר מכן גל של פרגון בינלאומי התחיל, פניות נרגשות לפגישות עם קניינים ובעלי בוטיקים ועוד. תמונה אחת פתחה לי שוק בינלאומי ועכשיו מאוד מאוד בא לי להתרחב לניו יורק ולוס אנג׳לס״.
בגיל 36, את אמא ל-2 בנות, יש לך עסק מצליח שמעסיק 10 עובדים בבית המלאכה שבשבזי, עכשיו ניו יורק.
״אני לא בטוחה שניו יורק זה מקום לילדים, צריך לבחון את זה. כשמגיעים לניו יורק עם גב כלכלי ועשיה בטוחה אז יותר קל. לנו כבר יש ילדים ככה שזה לא משהו שנעשה על רגל אחת, אבל אנחנו מאוד פתוחים וסקרנים לגבי זה. דברים טובים קורים למותג ״קרן וולף״ בניו יורק ובעולם ועוד יקרו, אבל על מנת לצאת החוצה לגמרי צריך השקעה גדולה וזה יגיע, יצרנו מותג איכותי, יצרנו קונספט זה לא רק תכשיטים לכלות זה עולם ומלואו של יצירה איכותית״.
איפה את רואה את המותג בשנים הקרובות?
״השמיים הם הגבול, אני מעיזה לחלום בגדול, אין בי פחד מלחלום, אני מודעת ובאמת מאמינה שהכל יכול לקרות כמובן שבשילוב של עבודה קשה. עניין המעבר לארה״ב הוא חלק מהשיקול הזה ואם זה יקרה, זו בטוח תהיה חוויה. הייתי רוצה לראות את המותג ״קרן וולף״ נמכר בבית כלבו גדולים, בארניס, ברגדורף גודמן ובחנוית קונספט יחודיות כמו אינטרמיקס ובוטיקים של כלות. בעתיד היותר רחוק הייתי רוצה חנות משלי בסוהו שזה הכי קרוב לאנרגיה של נווה צדק, בלונדון בפריז…״
מה האתגר הכי גדול שלך בהגשמת החלומות הללו?
״אני מקווה להצליח לגדול בלי לפגוע בחיי המשפחה. שתהיה לי את החוכמה לעשות את הצעדים הנכונים, לקחת את העזרה הנכונה, להיות מפוקסת מספיק, בטוחה מספיק, אני מרגישה שיש לי את הכל הנתונים ואת הבעל הנכון כדי לעשות את זה. בעשורים האחרונים, אנחנו הנשים גילינו שאנחנו יכולות לפתח קריירה. בגלל מה שקרה לאמי חשבתי על זה לא מעט. הקושי הכי גדול שלנו בתור נשים ואמהות הוא רגשות האשם. הם הם לא יהיו שם יכול היה להיות לנו יותר קל. אשה שרוצה להרגיש הגשמה עצמית צריכה להציב יעדים ולעשות את הכי טוב שהיא יכולה כדי להגיע אליהם, מה שקורה בדרך כבר לא בשליטתנו. כל יצור שפוי רוצה לעסוק במה שטוב לו, גם אם הוא אמא”.
