ניו ג'רזי

אירועי השבוע בקהילת ניו ג'רזי

אילנית סולומונוביץ' חבוטעדכון אחרון: 10.07.15 , 04:20

אולי הקיץ

"אֵיךְ נוֹלַד הַיּוֹם יֶלֶד, כְּדֵי לָמוּת מָחָר" כתבה הפזמונאית והשחקנית זמירה חן לחברתה הותיקה עדה הוז-פלס במכתב התנחומים ששלחה לה לפני כשנה. והמשפט מתוך שיר הזכרון, שיר המחאה, שיר התקוה, הפך להיות המשפט שיקח את הוז-פלס לדרך במסע ההנצחה של הנכד שכל כך אהבה. הוא נפל בדמי ימיו בקרבות בעזה במבצע/מלחמת צוק איתן. סגן רועי פלס ז"ל, נכדה של מייסדת ידיעות אמריקה והעורכת הראשונה של המגזין (בין שלל התפקידים המרכזיים שמילאה מאז תקומתה של מדינת ישראל) החיה בניו יורק, נפל במלחמה שגבתה את חייהם של 67 חיילים וחמישה אזרחים. 1,620 חיילים פצועים ועוד 837 אזרחים פצועים. בימים אלה מסכמים בכל פינה את 'שנה אחרי'.

הקיץ יוצא לדרך. יש כאלה שכבר יצאו. באמריקה זו המציאות: תיק המחנה לשמונה שבועות מחליף את תיק בית הספר על גבו של הילד, לעיתים ממש ביום שבו מסתיימים הלימודים. יש כאלה ילדים שמרויחים כמה ימים של התרגעות בבית, או אז הם משוגרים ל'סליפ אווי קמפס' (Sleep Away Camps) הרחוקים. להורים מותר לבקר אותם פעם אחת, לפעמים פעמיים. קיץ בלי הילדים. חופשה מהילדים. חופשה לילדים. שקט מההורים.

לנו הישראלים, הקיץ כאן נראה אחרת. לאלה השכירים, השגרה נמשכת, לעיתים הקצב מואט. לפעמים הוא דוקא גובר. לעצמאים עצמאות להחליט על דרכם. ורבים הם בני הזוג שלא עובדים במקום עבודה מסודר, ובוחרים לבלות את הקיץ בישראל עם המשפחה, החברים, הלחצים, העמידה בתורים, על האש, טיולים, תלונות, עם הילדים. יציאת מצרים.

שנה עברה. בדיוק לפני שנה בזמן הזה, לא חזה העם השועט מזרחה כי יגיע לבקר את ישראל והמשפחה בזמן מלחמה. דור ההורים גדל ממלחמה למלחמה. דור הבנים שנולד בארה"ב חווה את האזעקות לעיתים לראשונה בחיוו. כך גם משפחתי ואני שנחתו בדיוק עשרים וארבע שעות לפני הראשונה. ואז היא נשמעה במלוא כוחה, חדה, חודרת ומפחידה. וכוחות האויר הפציצו. וידענו, לא רחוקה השעה שהצבא ישגר את כוחות הרגלים לתוך עזה, ורשימות הנופלים יוקראו בקול עצוב. אמרו פעם "לך לעזה" בתור קללה.

צילום: Nitsan Tal Photography

הלכו לעזה. קרבות עקובים מדם. מנהרות. לך תסביר. ואנחנו המבקרים מהעולם, שם. יש כאלה שויתרו, ביטלו את הטיסה כשכבר צפו את המצב בישראל. יש כאלה שלא ויתרו, ועברו את החוויה. ולכולם נשארה מועקה. פעם קראו לזה טראומה. אח"כ היא פוסט. זכרון שכזה, כן או לא. לאלה שנסעו ולא פחות לאלה שנשארו. לעיתים נשארו דבוקים למסכים כאילו היו שם. פה.

צבע אדום בהיר. והטילים עוד מתעופפים לעיתים. ועוד אזעקת צבע אדום נשמעת במרחבי הדרום. והילדים מתראיינים לערוצי הטלויזיה ומבקשים 'קיץ נורמאלי, שקט, רוצים קייטנה, לא רוצים ממ"ד'. ואנחנו, הישראלים באמריקה כבר יצאנו לדרך מזרחה. חלקנו כבר שם, חלקנו בדרך, נושאים את אותה תפילה, לקיץ רגיל, על חוף הים, בלי אזעקות והסברים על מלחמות לילדים שלא מבינים, שאנחנו לא רוצים שיבינו. שהרי בשביל מה אנחנו מגדלים אותם ולא בישראל, בשביל שיחזרו ויספרו לחברים בכיתה שבישראל יש מלחמה?! הגענו לבלות, לבקר ולהשתובב עם החברים והמשפחה. כי מה בסך הכל ביקשנו, ביקור מולדת וקצת אהבה?!?

שוב לחימה? בקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה. כי צריך זמן להתחמש יגידו הציניקנים. כי עוד לא שיקמו את ההריסות יסבירו למצלמות. ואנחנו הישראלים המבקרים רק מתפללים: שיהיה שקט בישראל. 'לא עוד מלחמות' אמר אייבי בקול השלום. אנחנו רוצים להגיע למדינה שעל סדר היום שלה חינוך ותרבות, שעל סדר היום שלה דיור לצעירים, בריאות וחוק. אם אפשר בכל כך הרבה מקומות אחרים בעולם, גם בישראל יכולים מן הסתם.

התלבטויות. הקולות נשמעים. רובנו מתחמקים. לא רוצים להפעיל שיקול דעת בבואנו לבקר את המשפחה, את המדינה. זו המדינה שלנו ואיתה נתמודד. אין לנו ארץ אחרת, כנראה גם לא תהיה. ואם צריך, נעזור לה. על הדרך בבואנו לבקר בה, אנחנו גם תומכים בכלכלה. ונמשיך לחנך את הדור הבא לאהבת המדינה, במודע או שלא במודע. לא לבחירתנו כנראה. לא הפעם. ונתפלל שזו היתה המלחמה האחרונה. כמו בשיר שבו הוא הבטיח לה. אבל לא קיים.

הרתמות. כשיש מלחמה כולם נרתמים. לעדה תומר לא לוקחות אפילו דקות מספר כדי לצלצל לעדה הוז-פלס ולומר שקובי אשרת ילחין את השיר של זמירה חן. ואילנית תשיר. והיו עוד מתנדבים ותורמת נדיבה שגדלה על ברכיה של הוז-פלס. כי הנצחה זו מצוה שאין עליה עוררין. אי אפשר סתם לכתוב על פרחים מבלי שישמשו סמלים לחיילים מתים? הפרחים שלנו נמצאים בנופי ארץ ישראל היפים.