בלילה אחד, ביום שישי, 21 במרץ, הפכו חייהם של גבריאל ששון ורעייתו גילה לטרגדיה בקנה מידה של שואה פרטית. הבית בו גרו בשכונת בדפורד בברוקלין עלה בלהבות בסביבות חצות. שבעה ילדים נספו בלהבות. האם ובתה ציפורה קפצו משני חלונות שונים לחצר. גילה ספגה כוויות קשות מאוד וציפורה נכוותה באורח בינוני. גבריאל, אבי המשפחה, יצא לסופשבוע של סמינר במנהטן. הוא אותר בשבת בבוקר באחד מבתי הכנסת בעיר ושם קיבל את ההודעה כי חרב עליו עולמו. ארבעה חודשים אחרי האסון, ישבנו עם גבריאל ששון לשיחה על מה שקרה, על מה משאיר אותו חזק ואיך הוא רואה את העתיד.

ספר איך איתרו אותך ואיך הבנת את גודל האסון.

“זו היתה הפעם הראשונה שעזבתי הילדים והאישה בשבת, חוץ מהנסיעות שלי לארץ ישראל. לפני שנכנסה השבת דיברתי עם אשתי והילדים ואיחלתי להם שבת שלום וניתקתי את הטלפון. גיסי ידע איפה אני והוא שהודיע למשטרה היכן למצוא אותי. המשטרה הגיעה לבית הכנסת ובדיוק אחרי תפילת שחרית. הם אמרו שאני חייב לבוא איתם. אמרתי להם שאני לא נוסע בשבת. אמרו לי ‘אתה חייב, אשתך ובתך בבית החולים’. עוד לא אמרו לי כלום על הילדים. לקחו אותי לתחנה, לשם הגיעו גיסי, וראש ארגון ‘מתעסקים’, יענקי וינר. הם אלה שהודיעו לי. התחלתי לצעוק. הגיעו רופא וחובש ורצו להזריק לי זריקה, אבל סירבתי, לא רציתי לטשטש את גודל האסון, רציתי לתת לראש ולגוף לדעת ולהבין מה קרה. לא רציתי להקפיא את הרגשות, באופי שלי אני נגד כדורי הרגעה.

“המוח שלי ישר עבר לפרקטיקה של המצב, רציתי לראות את אשתי ובתי, ונסעתי לראות אותם בשני בתי חולים שונים. שתיהן היו מורדמות. אחרי שראתי את המצב שלהן הבנתי את גודל השריפה שהתחוללה בבית. ישר התחלתי לחשוב על סידורי קבורה, לא היתה שאלה שהם ייקברו בישראל. הם נולדו בארץ וחיו בארץ עד לפני שנתיים. בקהילה החלבית של ברוקלין מצאו שורה שלמה בהר המנוחות בירושלים. הרב עוזרי, בשיתוף עוד רבנים ועסקנים בקהילה הסורית, דאגו לחלקה ולמסע הההלוויה”.

ביקשו ממך לזהות את הגופות?

“לא, גיסי זיהה. לא רצו שאראה אותם. אני רק נישקתי אותם אחד אחד מעל התכריכים. ממה שהבנתי הם נפטרו במקום. היינו צריכים פספורטים לכולם, ואני גם חיפשתי את הגרין קארד שלי. נכנסתי לבית והבנתי שהשריפה התחילה מהמטבח ועלתה לחדרים. הילדים שלי נהגו בערב יום שישי לישון ביחד, כמו מחנה קיץ. לא מצאתי את הפספורטים בבית שנשרף ויהודי יקר בשם צבי גלוק פתח את הקונסוליה הישראלית ביום ראשון בבוקר לסדר לנו פספורטים ישראלים ותעודות מעבר לארץ”.

מכבי האש ידעו מה גרם לשריפה?

"עד היום לא ברור. אמרו מפלטת השבת, מהנרות, אולי קצר חשמלי. עד היום לא הסתכלתי בדיווח של מכבי האש, זה קשה מדי”.

ביום ההלוויה נסגרו כל הרחובות הראשיים של ברוקלין והמונים הגיעו ללוות את המסע הנורא. בחניה של בית משפחת ששון עמד לו המיני ואן האפור בו היו מסיעים ההורים את ילדיהם לבית הספר. המכונית לא נפגעה ובתוכה היו סימנים של ילדים שרק ביום שישי בבוקר הוסעו לבית הספר. שאריות שקיות ממתקים, תיקים וכיסא מושב לגיל הרך.

בני משפחת אביכזר הם שכנים וחברים של משפחת ששון. חגית אביכזר: “הבנו את גודל האסון באותו לילה. כל השכונה היתה ערה. קיווינו שאולי חלק מהילדים יינצלו. האסון הזה השפיע מאוד על הילדים שלי ועל כל ילדי השכונה. ילדי משפחת ששום היו מקסימים, צנועים, מנומסים, עוזרים לשכנים המבוגרים. זן מיוחד של ילדים שלא פוגשים כל יום. הם לא הספיקו לקחת את עבודות פסח שלהם עם ההגדה שהכינו בבית הספר, מורה אחת הביאה לי את חלק מהעבודות לתת אותם למשפחה”.

גבריאל, אתה עומד מול שבעה ארונות קבורה של ילדיך ומה עובר לך בראש? הבנת את גודל האסון?

“לא, אני חושב שלא לא הייתי צלול. אתה מרגיש שאתה נמצא בעולם דמיוני שלא שייך אליך. כל ההספדים שנשאתי יצאו מהלב, לא הכנתי כלום.הכל מתוך מעיין של כאב ושל מה שלמדתי. התורה הקדושה מספרת על דמויות שעברו נסיונות קשים. אתה מבין שלאף אחד אין שליטה ואין כוח לקבוע את גורלו או את גורל ילדיו.

“לקבורה של הילדים הגיעו המוני עם ישראל . הרגשתי פתאום שהכאב הפרטי שלנו נהפך להיות הכאב הלאומי. חבר נתן לי את הבית שלו לשבת שבעה ברמת אשכול בירושלים. ישבתי שלושה ימים שם וחזרתי לשבת בברוקלין שלושה ימים”.

ישבת שבעה לבד?

“כן, אבל המונים הגיעו לנחם אותי. הרגשתי כזאת אחדות של העם היהודי. בכו איתי, סעדו אותי”.

מתי התחלת לעכל שזאת המציאות והילדים לא יחזרו?

"אחרי השבעה התחלתי לרוץ בין שני בתי חולים. נסעתי לארץ לשלושים ונשארתי בפסח, התארחתי אצל חברים שאין להם ילדים שלא יכאב מדי. אחרי החודש, הרגשתי שאני חייב לבחור האם אני רוצה לחיות או לא. אמרתי לעצמי, קום, תגזור ציפורניים, תתגלח, ותבחר בחיים. יש לך עוד עבודה במסע הזה של החיים. המפתח הוא להיכנע לקדוש ברוך הוא. הוא מנהל את העולם. הפכתי מאיש פרטי ומשפחתי לאדם ציבורי. פתאום התחילו להזמין אותי להרצאות של חיזוק באמונה, התחילו להגיע אלי אנשים שצריכים עידוד, צעירים שרצו להתאבד, אנשים עם בעיות רפואיות. אני, שעוד לא עיכלתי את האסון, עסוק בלעודד. שאלו אותי איך קמתי ביום שאחרי האסון. אני צוחק שאני חייב לקום לתפילת שחרית, אני עבד השם. הבנתי מהר מאוד שזה גם יעוד ואני מתכוון להגיע לכל מקום שאני יכול לעזור”.

ספר על הילדים.

“הם נולדו בירושלים. כולם. גרנו שם 15 שנה, הם היו ילדים ירושלמים. למרות שבארץ השכנים ובבתי הספר היו אומרים לנו שיש להם סטייל מיוחד כזה, שילוב של ירושלמים, אמריקאים, ישראלים”.

כמה זמן מאז שהגעתם לברוקלין ולמה עזבתם את הארץ?

“הגענו לפני שנתיים. זו לא היתה בחירה שלי. לא רציתי שהילדים שלי יגדלו וילמדו פה. היינו מאושרים בארץ, אבל אשתי מאוד רצתה לחזור, כל המשפחה שלה פה והיה לחץ משפחתי. אני הרגשתי מאוד תלוש כשהגענו לפה. זה היה גם סוג של אסון עבורי, הלב לא רצה לעזוב את הארץ. פה לא הצלחתי למצוא לי רב ומשפיע וזאת לא היתה החלטה שלי".

בדיעבד אתה מרגיש שהגורל היה יכול להיות אחרת?

"זה עולה במחשבות הרבה, יש כעסים ואז אני נכנע לרצון השם. כשאדם מכניע עצמו לקדוש ברוך הוא, אז מתחילה ההבנה. פתאום הבנתי מה העבודה שלי פה ביקום ומה השם רוצה ממני. הוא רוצה שאחזק אנשים. כל החיים בניתי כלים ובאה עלי הטרגדיה הזו לבדוק אם אני מאמין רק בתיאוריה או גם במעשה. ובחרת בחיים”.

גדלת בבית דתי?

"גדלתי בבית מסורתי. אבי התעסק בטקסטיל ביפן, הוא נסע לארץ לשידוך והכיר את אמי שהיתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. הם התחתנו ונסעו לגור ביפן, שם גדלתי. יש לי עוד אח ואחות צעירים ממני. כשהייתי בן 14 אמי מתה מסרטן בגיל 43. הפכתי למורד בשם, לא האמנתי בכלום, מאוד כעסתי על הקדוש ברוך. אבי שלח אותי ללמוד באנגליה, בפנימיה, ואחר כך באוניברסיטה באמריקה. למדתי עסקים ופסיכולוגיה, ונפתח לי ערוץ הרוחניות. אחרי האוניברסיטה נסעתי ליפן להיות עם אבא שלי, עבדתי שם בבנק פרטי של מיליונרים אמריקאים. כל היום התנהלתי עם מיליונרים, עם הגחמות שלהם. כשראיתי איך אנשים עשירים משתעבדים יותר ויותר לחומר ורק רוצים לעשות כסף, הנשמה שלי רצתה רוחניות. לא הבנתי מה המטרה. עוד מטוסים, מכוניות מפוארות וחופשות כמה פעמים בשנה? שאלתי את עצמי האם זה אושר? הבנתי שלא והחלטתי ללכת למסע חיפוש רוחני. נסעתי לירושלים, התחלתי ללמוד בישיבת אש התורה. חשבתי לשבת שם כמה חודשים ונשארתי חמש שנים. הפאזל התחיל להסתדר לי.

“אמרתי לרב שלי שאני מוכן לשידוך. הרב של אשתי, שהגיעה מברוקלין, הציע לי אותה. היה בינינו חיבור טוב, השקפה דומה, איך לבנות בית, וידענו שזה זה. נסעתי להכיר את המשפחה שלה והתחתנו בניו ג’רזי. אחרי החתונה חזרנו לארץ, גרנו ברובע היהודי, הילדים נולדו והיינו מאושרים. פתאום הכל הכל חרב”.

אישה נוספת בקהל שאלה אם הוא לוקח סמים, כי איך יכול להיות שהוא ממשיך ואפילו מחייך. “אני כן לוקח סם”, אמר, “הסם שלי זו התורה. התורה הקדושה יכולה להיות סם החיים או סם המוות, תלוי איך משתמשים בה. ואם את חושבת שאני אדם מאמין ומנסה לבנות את עצמי מההריסות, בואי ותכירי את אשתי. לא תאמיני כמה חזקה היא, למרות שהיא עוברת כאבים פיזיים קשים”.

איך הודעתם לה?

“עם פסיכולוגים ואמא שלה. היא התעוררה מההרדמה ואמרה ‘ברוך דיין האמת’. מה שהיא זכרה מהשריפה זה שהיא חשבה שלקחה את הילד הצעיר יעקוב על ידיה וקפצה איתו. היא זכרה שהשריפה חדרה מתחת לריצפת החדר שלה, והיא שמעה את הילדים צועקים וניסתה להציל אותם. היא חשבה שכול הילדים קפצו איתה”.

ואיך הודעתם לבת, ציפורה?

“הפסיכולוגים אמרו שלא כדאי שאני אגיד לה, כי ילד תמיד זוכר את האדם שמבשר לו דבר רע כאדם שלילי. אז הם הודיעו לה ואחרי זה אני נכנסתי. אמרתי לה ‘מי אוהב אותך הכי הרבה?’ היא ענתה ‘הקדוש ברוך הוא’. ואחר כך מי אוהב אותך? ענתה אמא ואבא. אנחנו בוכים ביחד, מתגעגעים ביחד”.

כשהגעתי לבית החולים בסטאטן איילנד בו מאושפזת האם, גילה, קיבל אותי בכניסה גבריאל ששון. גילה ישבה על כורסא, על ראשה ומצחה תחבושת, חלק מפניה השתנו והיא סובלת מכוויות קשות בכל הגוף. היה קשה לזהות את האישה שאנחנו מכירים מהתמונות. היא קיבלה אותי בשלום חם, וישר הציעה שתיה ופירות.

כשהתחילה לדבר, הבנתי את החוזק של האישה הזאת. היא דיברה על פרוייקטים שבנות הכיתה של אילנה, בתה שנספתה, עושות לעילוי נשמתה, ואיך כל ילדי בית הספר עטרת תורה בברוקלין מכינים פרויקטים שונים להנציח את ילדיה. היא דיברה על כמה היא רוצה כבר לצאת מבית השיקום. היא דיברה על גבריאל, כמה שהוא מיוחד.

גילה: "כשגבריאל היה מדבר בבריתות של הילדים או בשמחות, הוא היה מדבר בעומק שאדם מן הישוב לא יכול לעכל. אני תמיד הייתי אומרת לו ‘תדבר לעם’. אני מכירה היטב את החוכמה שלו. הוא דואג לי. הוא מביא לי כל מיני משחות שרקחה אישה אחת בארץ, שטיפלה בחיילים ובנפגעי טרור”.

מה עם ציפורה?

"היא מותק, היא באה לבקר אותי, היא מעודדת אותי ואני אותה. הילדים שלי רצו לחיות, אני אחיה בשבילם”.

יש לך איזה מסר לעם ישראל?

“כן. שכל אחד יקח על עצמו להיות אדם יותר טוב למען הזולת, שכולם יפיצו אהבת חינם”.

גבריאל, למרות שחלומו הוא לחזור לארץ, יישאר פה כמובן עם אשתו ובתו. גם את הגזירה הזו הוא מקבל בהכנעה. מצבה של הבת ציפורה משתפר, היא חזרה לפני תחילת החופש הגדול לבחינות הסיום בתיכון. לחופשת הקיץ נסעה לסבא וסבתא בניו ג’רזי.

לפני שבועיים יצאה גילה ששון מבית השיקום לבית הוריה, שם היא ממשיכה להשתקם. גבריאל נמצא בדיל עם אשתו ומספר שזה לא קל. “יש הרבה זכרונות מהילדים כי בילינו כאן בחופשות הקיץ. כל פעם שהגעגועים מציפים אותי ואני רוצה לחבק ולנשק אותם ומתחיל לבכות, אני עושה סוויץ’ בראש וחושב על כמה אהבה היתה לנו וזוכר שאני חייב לחיות בשבילם”.

לא עולה לך לפעמים מחשבה שאם הית שם אולי יכולת להציל את הילדים?

" אם ואם אין אם זה היהי רצון השם. פשוט כך.