דנקר ושמולי בחוץ. אז למה אני עדיין בארון?
תתפלאו, אבל תהליך היציאה מהארון אינו עניין של איש. לכל אחד מאיתנו הקצב האישי שלו, וחבל שיש אנשים מתוך הקהילה שמסרבים להבין את זה
עוד בנושא:
ח"כ שמולי נחשף: אני חלק מהקהילה הגאה
אני הילד השמנמן שצעקו לעברו "יא הומו"
כשזרקת אותי הבנתי שעלי לצאת מהארון
שעה חלפה מאז פורסם הטור, והפייסבוק שלי כבר מתמלא במאות הודעות. נשים מכל הארץ (וגם כמה גברים) התרגשו, כך הסתבר, מהרצון העז שלי לשמוע את המילה א-בא, להחזיק את ידו של הזאטוט ולהרגיש את אצבעותיו ננעלות על שלי. חמש שנים של אכזבות ושל תחושת ייאוש מהקושי הרב של הומו בישראל להרגיש שייך, ולהגשים את הדבר הבסיסי כל כך של מהות הקיום האנושי – להיות אבא. האפליקציה הסלולרית המשיכה לצפצף, והבנתי שעוד ועוד הודעות ממלאות את הפייסבוק שלי. הלב דפק, רפרפתי על כמה מהן, וחיכיתי כבר שהיום הזה יסתיים כדי שאוכל לשוב הביתה ולמצוא את האחת שתגשים איתי את חלום ההורות.
לפתע על הקיר הכללי בפייסבוק שלי, פוסט של גיי תל אביבי. הוא נוזף בי לעיני כל על שתמונותיי אינן חושפות פנים. הוא נוזף על כך שאינני חושף לציבור את כל פרטיי ועל כך שאני נותר עמוק בארון, מבייש את הקהילה הגאה בישראל ומונע ממנה לגיטימיות. זמן קצר אחר כך, עמוד הפייסבוק שלי נסגר – בצירוף מקרים מפתיע.
לקבל את האני הפרטי
אין זו הפעם הראשונה בה אני נתקל ברוע וצרות עין בתוך הקהילה הלהט"בית. עשבים שוטים מאותה קהילה שמבקשת מכם לקבל את השונה, מנסים להוציא מהארון ללא הרף סלבריטאים וחברי כנסת, תוך שהם רומסים את הזכות של כל אדם לפרטיותו, לגופו ולחייו. תתפלאו אולי, אבל תהליך היציאה מהארון אינו עניין של איש.
מי שנולד הומו, עובר מגיל ההתבגרות בו לרוב אנו מגלים את הנטייה המינית האחרת, תהליכים נפשיים מורכבים יום יום, שעה שעה. הם כרוכים במבנה האישיות, בסביבה בה גדלנו, במרקם החיים וגם ביכולת שלנו להכיל את השוני הזה בעצמנו.
לפעמים זה לוקח חודש, לפעמים שנה ולפעמים חיים שלמים עד שאנו מגיעים לכדי השלמה עם האני הפרטי, עם מי שאנחנו. לכל אחד מאיתנו הקצב האישי שלו, שמכתיב את אותו הרגע בו נצא מהארון החשוך בגאווה, ונחיה את חיינו בלי הסתרות, בלי הכחשות ובלי טשטושי עקבות.
ח"כ איציק שמולי למשל, עבר מסע של הכפשות מאז החל את פעילותו הפוליטית. נשמות טובות מקרב הקהילה הגאה טרחו לפרסם את דבר נטייתו בכל מקום אפשרי ולהוציאו מהארון בכוח. גל אוחובסקי, שמשום מה רואה עצמו בשנים האחרונות כ"ראש מחלקת האאוטינג" של הקהילה, הגדיל ודרש מיו"ר מפלגת העבודה לכפות על שמולי לצאת מהארון או לצאת מהכנסת.
ביום שישי האחרון החליט ח"כ שמולי לשים קץ לשמועות המרושעות שרמסו את מעט הפרטיות לה הוא זכאי, ופרסם טור ב"ידיעות אחרונות" על דבר נטייתו המינית. אבל זו היתה ההחלטה שלו. זו היתה הזכות הקמאית הבסיסית של אדם, גם אם הוא נבחר ציבור, לצאת לעולם ובגלוי לספר על אהבתו, בזמן שהוא בוחר לנכון. אאוטינג, למי ששכח, היא פעולה אלימה ומשפילה, אקט וולגרי ומשיחי שמתייג אנשים על פי קטגוריה אחת, מבלי להתייחס למרכיבים הרבים כל כך באישיותם.
בלי דגלים אבל גם בלי בושה
כן, אני הרבה יותר מהומו. אני איש שהגשים חלק לא קטן מחלומותיו. אני בן משפחה דואג. אני אזרח ישראלי פטריוט, אני קצין שמשרת בצבא ומתנדב בפעילות אלטרואיסטית ענפה. אני עובד חרוץ, יש לי חברים וחברות, אני אוהב סושי וקרמבו, אני מתאמן ושוחה, חובב קולנוע, מטורף על ניו יורק ובסך הכל, אוהב את החיים. כן, יש עוד הרבה ממני, הרבה יותר מ"סתם הומו".
אותו אדם שפל, נקרא לו ח', בחר להוציא אותי מהארון, ולטנף אודותיי בדף הפייסבוק שלי ובדפי פייסבוק נוספים ברחבי הרשת. הוא מעולם לא פגש אותי, מעולם לא שוחח איתי. הוא אינו יודע מאומה על חיי. במקום זה, הוא בחר לצאת במסע השמצות מרושע, שהסתיים בכך שדף הפייסבוק נסגר, ועמו מאות ההודעות ששלחתן לי.
מה שעצוב עוד יותר בכל הפרשה הזו, הוא שאם אותו גיי תל אביבי היה טורח לשוחח איתי לפני מסע ההשמצה, או אפילו לקרוא את הטורים שלי, הוא היה יודע שכבר שנים אינני בשום ארון. משפחתי וחבריי הקרובים והרחוקים יודעים אודותיי. אני חי את חיי, בלי דגלים, בלי מצעדים, ובלי כל בושה. אבל זו גם זכותי הבסיסית כל כך, עדיין, להחליט מתי לספר, למי לספר ואיך לספר. איש כזה, שאינו מסוגל לכבד זכויות של אחרים, אל לו לצפות שאחרים יכבדו את זכויותיו.
ובינתיים, כן, אני ממשיך לחלום על ילדי הקט שאין לי. אני שב הביתה יום יום לאחר שנקרו בדרכי הורים המסיעים את תינוקם בעגלה ומחייכים, ילדים המתהלכים יד ביד עם הוריהם, אבות ואמהות שנושאים על ידיהם את הפעוט שיאהב אותם תמיד וללא תנאי.
אני רואה את התמונות שאתם מעלים בפייסבוק, מתגאים בציור של הזאטוט שלכם או במשפט חמוד שזרק לחלל האוויר. אני יושב בארוחות המשפחתיות לצד ילדיהם של אחיי ומקנא כל כך. דמעות זולגות לעתים על לחיי, כשאני שוב חושש שהחלום לא יתגשם. ואז אני מושך בכתפיי, ממשיך הלאה ומתמלא מחדש תקווה, שאשמע אי פעם גם אני את המילה א-בא.
לפנייה לכתב/ת 
