כשזרקת אותי הבנתי שעליי לצאת מהארון
בארון האפל של חיי נאלצתי שוב להמטיר שקרים, לטשטש עקבות. והייתי מותש. מותש מהחיים הללו, בלי קצה אור ובלי איש שאני יכול לספר לו על תהפוכות הנפש שלי, על העצב ועל החושך
עכשיו בערוץ הגאווה:
חכו עם השמחה: מי קבע שנישואים טובים לקהילה?
אמא שלי עדיין לא סלחה לי על נטייתי המינית
התאהבתי, קיוויתי, אך גם הפעם נפרדו ממני
בדקות הראשונות ר' כבש את מבטו לרצפה, אבל עד מהרה כבר העלה את אישוניו מעלה, הביט בי וחייך. חייכתי גם אני. על אף האכזבות הרבות, הבדידות האינסופית כהומו בארון והגועל מסטוץ שרודף סטוץ, חשבתי שאולי הפעם זה יהיה 'זה', ומאותו הרגע, זו הפכה להיות מערכת יחסים אינטנסיבית וסוערת. הוא עדיין נמנע מלקרוא לנו בני זוג, והקפיד לכנות את מה שהתחולל בינינו "הרפתקת קיץ". אבל זו היתה הרבה יותר מהרפתקה. בילינו יחד יום יום, מבוקר עד ערב, ואני התאהבתי. התאהבתי המון.
יש שאלות שהרבה יותר קשה לשאול כי אנחנו כל כך מפחדים מהתשובה. האם אני עושה טעות? האם הוא באמת אוהב אותי? ומה קורה כשאנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הקשה ומקבלים את התשובה שרצינו לקבל? כנראה שאז מתחיל האושר. ואני הייתי מאושר. או לפחות, כך חשבתי.
אף שהיה בינינו פער גילאים של עשר שנים ועל אף פערים בהשקפות ובמחשבות, זו הפכה להיות מערכת זוגית לכל דבר. הוא נשאר לישון איתי במרבית ימי השבוע, תוך כדי ששנינו נזהרים שדבר האהבה שלנו לא ייחשף לבני המשפחה. הוא אהב לדאוג לי, לפנק אותי, והיה מזיל דמעה כשהתנשקנו בלהט, סתם ככה, בלי סיבה. התרגשתי מהמחוות שלו, ואהבתי אותו. אהבתי אותו כל כך.
ואז זה קרה. אחרי חצי שנה אינטנסיבית הוא התקשר. "אני כבר חודש רוצה לספר לך משהו", אמר פתאום. "תגיד. תגיד הכל", השבתי לו, כשלבי שוב פועם בחוזקה. חשתי שמשהו רע הולך לקרות. והוא: "הכרתי מישהו, ואני מתחיל להתאהב בו. אני מצטער".
רסיסים של משהו שהיה פעם הלב שלי
יש שאומרים שאין דבר חזק יותר מלב שבור. לב שבור זה לב חי, פועם ובריא, רק מעט מצולק. זה לב שידע דברים פחות טובים, טעם וחווה אותם. לב שבור לא מודבק מחדש, הוא נשאר כמות שהוא וממשיך הלאה. הוא לא יכול להישבר יותר ממה שהוא שבור, אולי רק להוסיף סדק קטן פה ושם. זה לב שכבר חטף נוק-אאוט, וכל מה שיקרה מכאן והלאה זה רק כמה זעזועים משניים.
אבל אני חשבתי שהלב שלי נשבר ואינו מתאחה. הוא אולי עוטה סביבו אפוד מגן, מעין חומת הגנה, אבל בפנים הכל שבור לרסיסים, וכואב. נסחפתי לתוך האבל שבפרידה. לא הצלחתי להתרכז במאומה. מאדם מלא שמחת חיים, חיוכים והיפראקטיביות, הפכתי למסוגר, תשוש ועצוב. מידי פעם הייתי חולם בהקיץ שאני מתאהב שוב באדם דמיוני, נטול פנים או גוון קול, שמסוגל לאהוב אותי באמת, ולא רק את עצמו. דמיינתי שאני חווה שוב הארה בעוצמות אדירות. אבל אחרי שאני מתעורר מן החלום בהקיץ - אני מוצא את עצמי שב אל ר' בדמיונות, גם כשהוא עם מישהו אחר.
מחושך לאור
חלפו חודשים של עצבות איומה. בארון החשוך, שבו איש אינו יודע על אהבותיי ועל חיי היה קודר וקריר. הבדידות המחשבתית האיומה הזו הגיעה לשיאה באחד הימים. מצאתי עצמי מזיל דמעות. בוכה שוב ושוב, ללא סיבה. בארון האפל של חיי, נאלצתי שוב להמטיר שקרים, לטשטש עקבות. והייתי מותש. מותש מהחיים הללו, בלי קצה אור ובלי איש שאני יכול לספר לו על תהפוכות הנפש שלי, על העצב, על החושך.
ואז זה קרה. הרמתי את הטלפון והאצבעות חייגו מעצמן. תחילה היתה זו איילת. "הגיע הזמן לספר לך", אמרתי בקול חנוק מדמעות, "שהיתה לי אהבה גדולה. וקוראים לה...". זהו. אמרתי את שמו והרגשתי איך סלע השוקל טונות נופל ממני וחובט בחוזקה על הקרקע. "תום מתוק שלי, אני אוהבת אותך עכשיו עוד יותר".
הלב דפק בחוזקה, האדרנלין זרם בעורקיי - ומצאתי את עצמי ממשיך ומתקשר לעוד ועוד חברים. חייגתי אל עדי, ואייל, ואריק, ויוני, וליאורה ומיטל. הרשימה הלכה והתארכה. "פחדתי שתתרחקו ממני כשתדעו שאני לא כמוכם", אמרתי לכולם. לאט לאט הדמעות התייבשו. חשתי שחרור אדיר, אושר אמיתי. החיוך חזר אל שפתותיי.
במשך השנים שמעתי סיפורים רבים על השחרור שביציאה מהארון. ואילו אני העדפתי להמשיך ולהסתגר במבצרי, בעיקר כי פחדתי. החששות הערטילאיים הללו, שכולם יתרחקו, יבוזו לי או ילעגו, ואוותר אדם בודד. אבל מה שקרה היה הפוך לחלוטין - מאז שיצאתי לחופשי, כולם רק רצו בחברתי. אולי משום שהפכתי אמיתי יותר, אולי משום שאין לי עוד מה להסתיר, אולי משום שאינני משקיע אנרגיות רבות כל כך בחיפוש אחר שקרים ובדיות.
ואותו ר'? הוא נותר שם, במצעד הזיכרונות של חיי. בינתיים, נותרתי בתקווה שהאהבה מחכה לי אי שם. רוצה כל כך מישהו שיתגעגע, מישהו שיאהב. עכשיו, מחוץ לארון, זה קשה הרבה פחות.
לפנייה לכתב/ת 
