שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    עושים בית ספר
    זו התלבטות קבועה להורים ישראלים בניו יורק: לאיזה בית ספר לשלוח את הילד וכמה יהודי הוא צריך להיות. בניו יורק כמו בניו יורק, המבחר אינסופי
    בישראל, לפני שהילדים מתחילים את שנת הלימודים, הלחצים והדאגות בדרך כלל אחידים. לקנות ספרים, להעמיס מחברות ועטיפות ומקסימום להביע מחאה נגד מספר הילדים בכיתות. כאן, מסלול הלימודים נתון לבחירה והמחיר מגיע בכל מיני צורות.

     

    איזה יהודים אנחנו? ומה המקום של היהדות בחיים שלנו? האם אנחנו רוצים להשריש אותה בילדינו? ומה לגבי הציונות, הישראליות? כל אלו אולי ברורים בשבילנו אבל מה יהיה המשקל שלהם, אם בכלל, בחיי ילדינו?

     

    לבחירת מסגרת הלימוד, בעיקר בגילאים הרכים יותר, יש משמעות מכרעת, שעלולה לנתב את כל אלו לאורך חיים שלמים. הבחירה בבית ספר יהודי, מורכבת מכמה גורמים. יהודים יותר או פחות, האם הם ממלכתיים דתיים או ליברלים וציוניים. מה המשקל שיש ליהדות לעומת שאר המקצועות וכמובן כמה זה עולה לנו. בעוד פעמים רבות השיקול, אם נרצה או לא, תלוי במחיר, כדאי לדעת שהתשלום הרבה יותר גמיש משנראה.

     

    סטיבן לורך, שמאחוריו למעלה מ-20 שנה כמנהל מוסדות חינוך בארה״ב ובישראל, מגלה לנו את הסוד שרבים יודעים ואולי לא מספיק מנצלים. ״הורים ישראלים צריכים להבין שמחיר בארה״ב הוא הערבון מוגבל. למי שמסוגל לשלם״, הוא מדגיש, ״המחיר יהיה גבוה בהתאם למה שנקבע במוסד החינוך, ומי שאיננו מסוגל, ומוכיח זאת דרך קריטריונים שנקבעו מראש, יקבל מלגות והנחות מאוד מאוד משמעותיות״. לורך מספר שישנן שיטות חישוב מאוד ברורות לחישוב תעריף המלגה, בהתאם לנכסים ולהוצאות המשפחה״.

     

    צילום: שחר עזרן ()
    צילום: שחר עזרן

     

    אגנס שפרן, אם ישראלית לשני ילדים בחרה לשלוח את הילדים לבית ספר ציבורי באפר ווסט סייד. ״אני מגדלת את הילדים בבית חילוני ולא נראה לי שלימודי יהדות מאסיביים צריכים להיות חלק מעולמם, בטח לא במחיר הזה. מלבד זה, גם הרמה האקדמית של בית הספר גבוהה״.

     

    לורך מדגישה את המשקל שיש ללימודים האקדמיים ברוב בתי הספר היהודיים ויותר מזה, את המשמעות האקדמית ארוכת הטווח שבלימודים בבית ספר שכזה. ״בבית ספר פרטי ויהודי רמת הלימודים עולה על רמת הלימודים בבית הספר הממשלתי ואפילו ממשלתי מיוחד, כמו צ׳רטר או בית ספר למחוננים”.

     

    לורך מציין מחקר שפורסם רק לפני 5 שנים לפיו ישנו יתרון אקדמי משמעותי בהישגים וביכולת של בוגרי בתי הספר היהודיים. ״תלמידים סיפרו שעומס העבודה באוניברסיטה הוא פחות ממה שהיה להם בבית ספר יהודי וההתמודדות עם העומס הכפול הזה הכינה אותם לקראת אוניסרסיטה. אני חושב שזה מגיע מיתרון אחר - תכנית הלימוד הלא אקדמי היא ברמה גבוהה הרבה יותר מלימודים אקדמים. מגיעים לניתוח ספרותי למשל, הרבה לפני שמגיעים אליו בספרות וניתוח משפטי שנים רבות לפני שמגיעים לעיסוק בניתוח משפטי״.

     

    אגנס איננה היחידה שחוששת מלימודים במסגרת יהודית. גם מירב, קיבוצניקית לשעבר, מספרת שהבחירה לא היתה פשוטה. ״היהדות שאני הכרתי תמיד הייתה שזורה בישראליות, באדמה. ובתי ספר יהודיים זכורים לי מהארץ כמו מוסדות עם מערכת רחוקה מכל סל הערכים שלי״. מירב החליטה בסופו של דבר לשלוח את בתה למסגרת יהודית והופתעה לגלות שהחוויה הייתה יותר ׳ישראלית׳ משחשבה.

     

    ״אין הקבלה בישראל בין בית הספר הדתי והחילוני״, מפריד לורך. ״אבל גם בבתי ספר רגילים הילד הישראלי רוכש מערכת ערכים ישראלית שחלק ניכר שלה הוא הבסיס של התנ”ך. בארה״ב קיימים בתי ספר יהודיים משני הסוגים, ישיבות, או מוסדות אורתודקסים מודרנים כמו רמז או פלאטבוש. ישנם בתי ספר שכמעט זהים לבתי ספר ממלכתיים ישראלים, שיש בהם לימודי יהדות כמו בארץ, כמו שכטר, השל ועוד״.

     

    מירב מספרת שהחוויה בבית הספר היא אולי אפילו מוצלחת יותר ממה שהייתה לו הייתה בתה בישראל. ״בארץ הישראליות והיהדות היו ברורות לנו ואולי בגלל זה גם לא הקדשתי לדת יותר מדי משמעות, אבל כאן זה מחבר את הילדים והם סקרנים יותר למסרים והסיפורים״.

     

    מי שבכל זאת בחר בבית ספר ציבורי, נשאר עם הצורך שבישראל אינו קיים בדרך כלל - איך וכמה להשריש את היהדות על ערכיה וסיפוריה בלב ילדיו. אגנס בחרה בבית ספר ציבורי ולמרות סלידתה ממסגרת דתית מנסה לאתר אופציה להשלמת החומר הלימודי הישראלי. ״לא יודעת איך יראה העתיד, איפה נהיה, אבל אני מרגישה שהילדים שלי לא מכירים את המושגים והסיפורים הבסיסיים של היהדות וזה קצת מטריד אותי”.

     

    בעוד היא מנסה לאתר מסגרת מתאימה לשעות אחה״צ בשנה הקרובה, לורך כבר סקפטי. ״לצערי האלטרנטיבות לבית ספר יהודי במשרה מלאה, אינן מספקות. כל
    כמה שנים אנחנו שומעים על ניסויים חדשים, ואחרי תקופה כבר לא שומעים עליהם. הבעיה העיקרית הכרוכה בלימודים אחרי בית ספר, היא דווקא זה שהם לא במסגרת בית ספר. אני חוויתי על בשרי את זה כשמשפחתי עברה למקום שלא היה בו בית ספר יהודי. אתה מגיע אחרי יום לימודים למסגרת ללא חבריך הטובים והפעילויות שאתה רוצה להשתתף בהן באמת מתחרות עם השעות הלימוד הזה. אתה מגיע מתוסכל, כעוס, ולא באמת מטמיע את האינפורמציה. המורים מצליחים להשניא עליך את היהדות כי זה מה שעומד בינך לבין מה שתכננת לעשות בזמן הזה. מי שמנסה ליצור אווירה יהודית לסירוגין, כשכל ההתנסות של הילד במשך רוב שעות היום היא בסביבה לא יהודית מועד לכשלון. חשוב מהכל שהורה ישראלי יהיה שותף ולא להרים ידיים. זו משימה מאוד קשה״.

     

    יהודית פיינשטיין חשבה אחרת. היא הקימה את תכנית קש״ת (קהילה, שפה, תרבות) אשר מאפשרת לילדים, החל מגילאי גן חובה ללמוד בסביבה חמה, חיובית ויצירתית. ״היה חשוב לנו לא ליצור תכנית אקדמאית אלא סביבה מהנה שמעבירה, בדרך חיובית, את התרבות והערכים היהודים והישראלים״. לפיינשטיין חשוב להדגיש שכילדים ישראלים-אמריקאים התכנית של קש״ת שואפת לשלב את התרבות המקומית והישראלית ולתת מקום של כבוד לשתיהן. ״הם לומדים למשל על לוח השנה לפי ימי הולדת, ונחשפים ללוחות השונים, דרך שירים, דרך זכרונות שלהם או של המשפחות, אנחנו חוגגים לפי שני התאריכים ומספרים איך חוגגים כאן ושם ימי הולדת. זו רק דוגמא אחת לדרכים שלנו להוכיח כמה הם ברי מזל שיש להם גם וגם״. פעם או פעמיים נפגשים הילדים למפגשי קשת בעבודה שמשולבת ביצירה והתנסות עם דגש על קריאה וכתיבה, שנטמעים דרך יצירה.

     

    בנג'מין מאן במהלך פעילות ()
    בנג'מין מאן במהלך פעילות

     

    ״אנחנו יודעים שהילדים באים אחרי יום לימודים ואנחנו עושים הכל שירגישו שלא הגיעו לעוד מסגרת לימודית. אנחנו עושים את זה דרך בישול, דרך מוזיקה, דרך דברים שהילד אוהב״.

     

    יהודית מגדירה את קש״ת כאלטרנטיבה תרבותית מסורתית שבוחרים בה בעיקר ילדים שלומדים בבתי ספר ציבוריים, אבל גם ילדים שלומדים במסגרות יהודיות שונות. ״יש לנו שומרי מסורת וחילונים. אנחנו פוגשים את כולם באצמע. זו תכנית האפטר סקול הישראלית-תרבותית היחידה, יש לנו קבוצות לדוברי עברית ודוברי אנגלית לכל מיני משפחות אמריקאיות שלא מוצאות עצמן במוסדות היהודים. התכנית מעשירה הרבה מעבר לפעם או פעמיים של השבוע. תמיד יש לנו גם פעילויות נוספות״.

     

    ליהודית חשוב לעמוד על ההבדלים בין המסגרת של קש״ת למסגרת לימודית יומיומית. ״אין לנו יומרה ללמד כמו בבית ספר.יש לנו יועצת פדגוגית שיודעת להביא תכניות ישראליות שנלמדות בישראל יומיום, ואצלנו פעם השבוע. משפחות שרוצות יותר מונחות על ידינו גם באופן פרטי. אנחנו שומעים מכל הורה מה המטרה בשביל הילד ובונים את התכנית המיוחדת לו״. לקשת יש מספר סניפים בעיר וברוקלין ותכניות בעלויות נמוכות יחסית והם גאים שגם בתכנית שלהם, משפחה משלמת בהתאם ליכולתה.

     

    ״אי אפשר לרצות לשמר את מה שאנחנו מכירים בלי לעשות משהו״, היא מסכמת. ״לקחנו נישה בניו יורק שאף אחד לא טיפל בה ואנחנו מתחילים כבר בגיל הרך״.

     

    בנג’מין מאן הוא המנהל הטרי של בית הספר סלמון שכטר במנהטן. בתשע השנים האחרונות הוא ניהל את חטיבת הביניים במוסד המוערך ומספר כמה משמעותית בעיניו הבחירה בבית ספר יהודי, גם לשימור ההוויה הישראלית. ״זה מתחיל בלימוד עברית כבר בגילאי גן. זה חשוב גם למי שמדבר עברית בבית, גם להעשרה וגם להזדהות חברתית. המסגרת המשותפת מחברת אותם לילדים שמעריכים ומבינים את החשיבות באותה מידה. אנחנו בית ספר ציוני, ואנחנו גאים בחיבור שלנו עם התרבות הישראלית שמאפשרת למשפחות לנטוע את השורשים בלב הילדים בשנים משמעותיות. אצלנו״, הוא מספר, ״תלמידי החטיבה נוסעים לישראל וכשהצטרפתי אליהם זה ריגש אותי כל פעם מחדש לראות איך כל מה שלמדו מתחבר והם מגיעים מחוברים למקום, מדברים את השפה ומכירים את התרבות. לשלוח אותם כאמריקאים שמרגישים חלק מהיהודים ומדינת היהודים זה עוצמתי וממשיך איתם כל החיים״.

     

    מאן מאמין שההשקעה, והתמסרות למסגרת יהודית לימודית היא קריטית ויש בה יתרונות שלא ישתוו לשום מסגרת משלימה. ״קודם כל השעות שאנחנו יכולים לתת להבדיל ממסגרות משלימות. ובכלל לימודים כאלו משולבים בלימוד בבית ספר שזו כל ההוויה שלו ומסביבם הקהילה שמאוחדת דרך העקרונית והערכים. אני חושב שזה אלמנט מאוד עמוק עבור כל מי שהם יהיו בעתיד ואיך שיעשו החלטות ובחירות בהמשך, אפילו בהקשר של ישראל. ואנחנו מרגישים שזה עוד חיזוק לעם היהודי״.

     

    אגנס מדברת על החשש מכפיה דתית, מדיסוננס שבין הנלמד בבית הספר למה שמיושם בין כותלי הבית, אך מאן מספר שהמציאות רחוקה ממה שאולי מוכר מישראל. ״בבית הספר שלנו יש לימודי תורה ותפילה, אבל יש לנו משפחות מאוד מגוונות, ואנחנו מכבדים את כולם. אנחנו מאפשרים חוויה מלאה. היהדות נלמדת ככלי שיכול להעשיר שלל תחומי חיים ואין ציפייה שיתרגלו את זה בבית, אלא ניסיון להעניק להם בסיס שיעשיר את הזהות היהודית שלהם משפחות ישראליות רבות גילו כך שיש זרם יהודי ליברלי שמאמין שיהדות צריכה להתאים לעולם המודרני. לכן למשל בנים ובנות לומדים את אותם הטקסטים. אני חושב שיש פתיחות ששונה ממה שחילונים חוו בישראל, וכשהם מצטרפים הם מגלים שיש משהו חדש״.

     

    ״אני מאמין״, הוא מתעקש, ״שכל יהודי שאיננו בישראל צריך לעשות החלטה לגבי הדפוס היהודי שהוא יקיים במשפחתו, בישראל אין את זה. לימודים יהודיים ליברלים זו אלטרנטיבה מצוינת״.

     

    למי שלא יכול או לא רוצה בכל זאת לשלב את הדור הצעיר במסגרות החינוך היהודי יש אפשרות גם לבחון מקרוב את האלטרנטיבות. school for creative judaism הוא בית ספר שבחלקו מתפקד כבית ספר נודד ללימודי יהדות יצירתיים.

     

    מישה שולמן, מנהל ומקים בית הספר מספר שהרעיון נולד עבור משפחות יהודיות וישראליות, כמו שלו, שאינן מחוברות לבתי כנסת באיזור. ״רצינו לייצר אלטרנטיבה למשפחות חילוניות שלא מוצאות את עצמן במסגרות הקיימות ומחפשות דרכים להעביר את הזהות היהודית והשפה לילדים”.

     

    גם שולמן מאמין שככל שמתחילים בגיל צעיר יותר הסיכוי לחבר את הילדים לישראל וליהדות עולה. ומאחר ומרבית המשפחות חילוניות שבעצמן שואלות שאלות, הוא מציע פתרון מיוחד במינו.״יש שני מודלים לבית ספר. הקלאסי, אותו אנחנו מעבירים כבר 14 שנים, הוא מודל של קבוצות עם 4 ילדים שכל פעם נפגשים בביתו של חבר אחר. המורים מסתובבים ברחבי ניו יורק והילדים מתים על זה. אנחנו עדים למצב שבו הדחיה שיש למשפחות מבתי כנסת, מיהדות ממוסדת, פשוט מצטמצמת כי אתה בבית, ולומד ממשחקים, שיחות מעניינות, וההורים לומדים לא פחות״. כל המורים בבית הספר הנייד הם ישראלים במקור, אמנים מכל מיני תחומים. בשנה האחרונה בית הספר גם מטפח מרכז ב׳מני קנטור׳ בלוואר איסט סייד ופועל גם משם.

     

    ״מרבית התלמידים שלנו לומדים בבית ספר שאיננו יהודי ורבים בפאבליק. אנחנו מעשירים את המפגשים בפילוסופיה יהודית, מסורת, חגים וסיפורי תורה בסיסיים. אנחנו מלמדים על ישראל, כדי לתת לילדים את הכלים להגדיר את היהדות בעצמם, שלא יהיה משהו שמרתיע אותם״.

     

    מישה, שלימד בעבר גם כמורה בבתי ספר מוכרים בעיר, מספר שמה שהכי ״עובד״, להגדרתו במסגרת שיצר, זה שהילדים מרגישים שהם עוברים תהליך אישי. ״זה לא מכתיבים לי, אלא מתעוררת סקרנות. אנחנו מעודדים מחשבה ולא מתחמקים משאלות קשות. ילדים חילוניים בימינו לא מבינים למה, בעיקר בבתים חילוניים. הם לא מבינים איך האמונה קשורה לחיים שלהם, והדרך הכי טובה היא לתת להם לשאול את השאלות הקשות. היהדות משמשת לפיתוח החשיבה שלהם ובגילאים האלו הם מתחילים להבין מה זה העולם. דרך הלימוד הם שואלים שאלות שנוגעות למי שהם בתוך העולם. בקבוצות הקטנות יש מקום לעומק ופתיחות שרואים במקרים אחרים רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים״.

     

    שולמן מספר שגם עבור המורים מדובר בתהליך שלא היה מתרחש אלמלא היו מחפשים עוגן מקומי. ״כל המורים שלי ואני לא היינו מתעסקים ביהדות על עומקיה ומה שמאחוריה אם היינו בארץ. כולנו בעלי ניסיון בהוראה, אבל כאן היהדות קמה לתחייה. לחבר גם את המורים זה בונוס ועם ההורים קורה אותו תהליך״.

     

    ישנן, מיותר לציין, שלל מסגרות זרמים ואלטרנטיבות מסביבנו. לצידן יש גם מערך שלם של שיקולים, אילוצים והעדפות. כולן לגיטימיות וראויות. רק לפני שההחלטה מתבצעת אולי כדאי לקחת בחשבון את מה שכולם, בדרכם, לא שכחו לציין. בישראל היהדות היא מובנית. היא בחגים, בסופי שבוע, היא בלימודים, ובבתי השכנים. כאן, היא תעוצב בחיינו ובחיי ילדינו אם ורק בדמותינו, ובקווים שאנחנו נבחר לשרטט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים