שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הרצל עם גלידה
    לקח למיכל נחמני הרבה שנים להוציא את האמנית שבתוכה. אבל כשזה קרה, נולדה תערוכה ניו יורקית מקורית מאוד עם שורשים ישראלים
    כשאנחנו נפגשות לקראת הראיון, מיכל נחמני פותחת את דלת ביתה, ולמעשה פותחת בפני דלת לעולמה. כל המועקות שאיתן נכנסתי נשכחות כשאני נחשפת לערימות הצבע הססגוניות שמחכות בכל פינה. מיכל בעצמה צבעונית, עיניה קורנות, והסיפוק מעיסוקה החדש כאמנית יוצרת ניכר ומדבק.

     

    ״רק לפני שנתיים התחלתי לעסוק באמנות״, היא מספרת, אבל כשאנחנו משחזרות את דרכה לכאן, רגע לפני שתצוגה ראשונה של יצירותיה תיפתח בעיר, אני מגלה שאמנות היא חלק מהווייתה מאז ומתמיד.

     

    ״נולדתי בירושלים בשכונת ארנונה, באווירת ירושלים היפה של פעם. אבי עלה מפולניה בשנות השלושים עם משפחתו החרדית למאה שערים. לאור הקשיים, אמו החליטה לחזור עם אחיו, והם ניספו בשואה. הוא גדל עם אביו ואני מאמינה שבגלל שלא היתה לו אמא ולא היו לו צעצועים או חפצים רבים, הוא פיתח אהבה מיוחדת, אובססיה ממש, לחפצים מיוחדים ואוספים״.

     

    בכל שבת היו מיכל ומשפחתה נוסעים לסייר בשווקים הירושלמים, ומאתרים חפצים לאיסוף. ״היינו מפתחים אוספים. מרקמות, לחרוזים, לתבלינים, ותכשיטים״.
    כשמיכל מתארת את האוספים ואני מעיפה מבט אל מה שמימיני ומשמאלי, נראה שאת אותה מסורת היא ממשיכה ליישם גם בביתה שלה באפר ווסט סייד. כאילו המשיכה את הסיורים הירושלמים למנהטן. ״אבא שלי למד כלכלה, ולימים הפך לסגן מזכיר הממשלה. אמא שלי היתה גננת, ואני ושתי אחיותי היינו מאוד עצמאיות. מגיל צעיר הלכתי ברגל, ההורים תמיד אהבו אמנות, לא למדנו פסנתר או בלט, אבל אמנות כן. הם רשמו אותי למוזיאון ישראל, אגף הנוער עוד לפני שהיה משופץ אפילו, ואני זוכרת שהייתי מגיעה בכל פעם בשני אוטובוסים לאורך הרבה שנים. כשהייתי בת 10 אפילו נבחרה עבודה שלי להיות על בול״.

     

    למרות האהבה, הנסיעות והכבוד הגדול של פרסום בול באותם הימים, מיכל אפילו לא חשבה לשקול להפוך את האמנות למקצוע. ״הרטוריקה בבית הייתה ללמוד מקצוע ואני ניגשתי ללימודי חינוך וגיאוגרפיה. מאחר ובצבא הייתי צפנית, כשהייתי צריכה להתפרנס היה טבעי ללכת לעבוד במשרד החוץ״.

     

    כל אותו זמן, ברצף של 25 שנה, המשיכה מיכל את המסורת השבועית של ביקורי השווקים, אבל ברגע של מיאוס החליטה לצאת להרפתקה ולעבור לניו יורק. ״הרגשתי שאני זקוקה לשינוי והחלטתי לעבוד במשרד החוץ בניו יורק. הגעתי בימים שנתניהו היה ראש המשלחת באו״ם, ועד היום אני זוכרת שאמר בפה מלא שהוא עוד יהיה ראש ממשלה. הערצנו אותו שם״. מביבי ועד עניינים ברומו של התפוח הגדול, מיכל לא עסקה באמנות. היא לימדה עברית ואחרי בליינד דייט קצר, עם קילומטראז’ של חודשיים וחצי בזוגיות, נישאה לבעלה. ״אמא שלי חלתה וקיוויתי להספיק להתחתן, אבל בסוף היא נפטרה לפני״. אחרי הנישואים הגיעו הילדים, ואיתם המירוץ לפרנסה וחינוך וטיפול והחיים עצמם. ״החיים עשו את שלהם, הילדים גדלו, למדו באוניברסיטאות טובות, ממש סיפור לדוגמא של מהגרים, ואחרי שעזבו את הבית, הם קצת חששו ושאלו בדאגה מה יהיה איתי, הם הרי היו מרכז עולמי. אמרתי להם שלא ידאגו, אני כבר אדאג להמציא את עצמי מחדש״.

     

    וזה בדיוק שמיכל עשתה. קצת מפתיע שכל השנים בניו יורק, על כל גווניה, צבעיה והשראותיה, היא מעולם לא יצרה את האמנות שלה, אבל כנראה שהתנאים הבשילו. ״יום אחד בסיור גלריות בהארלם, נתקלתי בעבודותיהם של שני אמנים מוכשרים. האחד מבאקו, השניה מיפן. לכל אחד מהם סגנון שונה. וטכניקה שונה, וביקשתי ללמוד משניהם״.

     


     

    מיכל החלה לפקוד את הסטודיו של האמנים, ללמוד וליישם. ״אצל שניהם אהבתי את הנוסטלגיה, הצבעים והפתיחות. למדתי טכניקות, איזונים, ובמקביל התחילו להתעורר בי השראות מכל מיני דברים בסביבה״.

     

    לא מפתיע, אבל מה שעורר את השראתה הגדולה של מיכל היו אוספים. ״הגעתי לאוסף של קופסאות גפרורים שנראו כמו ספר, אוסף של זוג יהודים מכל מקום שבו ביקרו בעולם. ישר עלו בי רעיונות ליצירה. גם האוסף של בעלי, המורכב מערימות של זכרונות ותיעודים ישראלים היסטוריים, הוא חומר שרציתי לעבוד איתו״.

     

    לפני מספר חודשים איבדה מיכל את אביה, והרצון להוציא את האמנות, שהייתה חלק ממורשתו, גבר. ״הרעיון לתערוכה נרקם כשנפגשתי עם שף ישראלי שפתח כאן מקום מקסים ב-11th Ave, ובו הוא אופה עוגיות ומעביר אותן לקופסאות מתכת שאמנים מעטרים עבורו. השף מתמחה בערבובי תבלינים שונים ונותן להם שמות של רחובות בתל אביב. כשביקשתי לערוך את התערוכה, אמר שבמקרה יש לו שבועיים פנויים בין אמנים שמציגים ואני מיד קפצתי על זה״.

     

    גם הדרך שבה הכינה מיכל את החומרים לתערוכה נראית כמו אוסף מגובש. "ככה אני יורדת יותר לעומק, גם באינטרפטציות וגם בסגנון. בגלל שאין לי הכשרה אני עושה את הכל בעיקר מאינטואיציה. אני עושה את זה רק מהמקום הזה נמצא, ובעיני זה יפה״.

     

    ניכר שמיכל לא רק נרגשת לקראת התערוכה, בה לראשונה תחשוף את יצירותיה ותציע אותן למכירה, אלא גם בגלל שהיא נהנית מכל יצירה, ממשיחת המכחול הראשונה ועד לתלייה על הקיר. ״אני שואלת את עצמי למה לא עשיתי את זה עד עכשיו. אני מרגישה שנולדתי מחדש ממש”.

     

    את הסגנון של התערוכה מכנה מיכל - “from the land of milk & honey to a land of ice cream & money איך ישראל שינתה את פניה והיום הכל סביב תעשייה וכסף, ועשיתי ממש את הרצל עם גלידה״.

     

    מי שיגיע לתערוכה שבאופן רשמי תחל ב-10 בספטמבר, יוכל למצוא תמונות של חלוצים בעיצוב של פופארט, תפוזים מוזהבים לצד כיתובי יידיש או תמונות ענק עם ידית של דלת שמורכבת מקופסאות ססגוניות של גפרורים, כל אחת היא עולם מסקרן בפני עצמו. כנראה שלישראלים שבינינו צפויה לא רק חוויה אמנותית, כי אם נוסטלגית, רגשית.

     

    בציורים השילוב בין אותה נוסטלגיה שפוגעת במקום מאוד ספציפי בליבם של כל אחת ואחד מאיתנו לצד סגנון קיץ פופ-ארט ניו יורקי למהדרין. הפרטים הקטנים שעל עבודות האמנות של מיכל מגלים כתבים של ארגונים כמו הוועד הפועל או ההסתדרות של פעם. מהחלוצים ועד מסמכים משמעותיים. מתפוז נוצץ, ועד מנורה שלהבות נרותיה הם פניו של הרצל. מה שנראה כמו צבעוניות של גלרייה בסוהו מקבל מימד של עומק עם הטמעת זכרונות היסטוריים אותנטיים.

     

    ״המסר הוא״, מסכמת מיכל, ״שכנראה האמן הוא תבנית נוף מולדתו וזה יצא בשלב מסוים. יש מי שמדחיק את העבר ואני, כאן, חוגגת איתו״.

     

    מיכל נחמני מזמינה את כולם לחגוג איתה, ב-10 בספטמבר בין 6-9, למשך שבועיים.

     

    La boîte

    52nd & 11th Ave

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים