חינוך סביבתי הוא לא "חוג לשעות הפנאי"

נתחיל בחדשות הטובות: החינוך הסביבתי בישראל, שנולד רק לפני כעשור, גדל בקצב מהיר. מדי שנה נוסדים חוגים, קייטנות ושיעורים סביבתיים חדשים, ואלפי תלמידים נחשפים לראשונה לנושאים סביבתיים.

עוד בקיימות וכלכלה ירוקה:

התחבורה - הגורם המזהם ביותר בערים בארץ

סקר: הישראלים רוצים חשמל מאנרגיית השמש

החדשות הרעות הן שהחינוך הסביבתי מוגדר כפעילות העשרה בלבד ואינו חלק מתוכנית הלימודים הרשמית. כחמישית מבתי הספר בישראל עברו בעשור האחרון הסמכה מיוחדת שהפכה אותם ל"בתי ספר ירוקים". המוסדות הללו מחויבים להעניק לכל תלמיד 30 שעות לימוד שנתיות ביסודי ו-10 שעות בתיכון בנושאים סביבתיים. בנוסף ללימודים, הם מחויבים להתנהל באופן ידידותי לסביבה - למחזר פסולת, למעט בהדפסה, להשתמש בנורות חסכוניות, וכדומה - וחלקם משתתפים בפרויקטים סביבתיים בקהילה הסובבת אותם ולהנחיל ערכים סביבתיים רבים לתלמידיהם ואף להוריהם.

אבל רוב-רובם של לימודי הסביבה - גם בבתי הספר הירוקים וכמובן באלה שאינם כאלה - מועברים על בסיס עונתי ופרויקטאלי, במיקור חוץ, על ידי גופי הדרכה חיצוניים, חלקם עירוניים וחלקם פרטיים - כמו הגוף שאני עומד בראשו, בידי מדריכים כמוני שאינם חלק מהמערכת ואינם נתפסים כדמות בעלת סמכות חינוכית קבועה. בבתי ספר ירוקים יש רכז סביבתי, אך במרבית בתי הספר אין מישהו שמוגדר כ"מורה לאיכות הסביבה". בתי הספר - גם ה"ירוקים" - מתייחסים לאיכות הסביבה כ"פעילות העשרה" –-סוג של בילוי וצ'ופר לילדים - ולא כאל מקצוע בתוכנית הלימודים.

יניב פילדסט בגן הסולארי(צילום: בני אדם)

מבחינתי האישית, המצב הקיים הוא מצוין. מאז שהקמתי את הגן הסולארי בשנת 2009 היקף העבודה שלנו גדל באלפי אחוזים, והשנה אנחנו מתחילים להעביר גם פעילות קבועה על בסיס שבועי. העבודה הזאת מהווה עבורי הגשמת חלום, והעובדה שאינני שייך למערכת הציבורית הנוקשה מעניקה לי חופש פעולה לנהל את הפעילות ולקיים אותה כרצוני.

אבל כאזרח, כפעיל למען הסביבה וכאב לילדים העובדה שהפעילות שלי היא חלק מתעשייה של אאוטסורסינג מעציבה אותי. למרות יתרונותיו של מיקור החוץ - הגמישות והדינמיות שלו - הוא יקר יותר, נגיש פחות ומחייב פחות משירותים שניתנים מתוך המערכת. העסקת גופים חיצוניים אינה יציבה, והראשונה להתבטל בזמן קיצוצים. וכמובן - רק חלק מהתלמידים זוכים להשתתף בה.

מיחזור, ייצור אנרגיה, צרכנות נבונה, שימוש נבון במים, חיסכון בחומרים, קיימות ושמירה על הטבע הם חלק מחיי היום-יום של כל אחד מאתנו לא פחות מתנ"ך או מהנדסה. שיחות עם תלמידים, מורים והורים מגלות לי שוב ושוב: ימי הפעילות שעוברים הילדים במסגרת התכניות שלנו משפיעים השפעה עמוקה על חיי היום-יום של הילדים המשתתפים בהם. הילדים מלמדים את הוריהם כיצד להפריד את הפסולת הביתית ולפני שהם דורשים "קנו לי" הם מחפשים פתרונות זמינים.

חינוך סביבתי הופך תלמידים לצרכנים נבונים יותר ולאזרחים מעורבים יותר גם כאשר רק חלק מהילדים לומדים אותו חלק מהזמן - חישבו איזו השפעה תהיה לו, אם כל הילדים ילמדו אותו כל הזמן.

זאת ועוד: יש סתירה פנימית בעצם העובדה שפעילות סביבתית מועברת באופן חלקי וסלקטיבי. יש משהו צורם בעובדה שילדים לומדים שהסביבה היא אחת, שהיא של כולנו ושנדרש מאמץ משותף כדי לשמור עליה – בגלל שנתמזל מזלם ובית הספר שלהם מצא את הקומבינה שמאפשרת לו לרכוש לעצמו חינוך סביבתי. 

ראוי לציין כי החינוך הסביבתי אינו פריבילגיה של מסגרות אליטיסטיות ושיש בתי ספר ירוקים גם בפריפריה ובשכונות עניות ובכל מגזרי החברה הישראלית. אבל באופן לא מפתיע, רובם נמצאים ביישובים מבוססים במרכז הארץ. המציאות הזאת היא מדיום שאינו מתאים למסר שאותו הוא נועד להעביר החינוך הסביבתי.

צריך לומר את הדברים באופן חד וברור: חינוך סביבתי איננו Nice to have אלא עניין קיומי. הוא איננו צריך להיות "פעילות העשרה" או חוגים שהילדים מקבלים להנאתם. יש להפוך אותו למקצוע חובה מן השורה בכל מוסדות החינוך בישראל.

הכותב הוא מנכ"ל הגן הסולארי בבנימינה - מרכז הדרכה לאיכות הסביבה ולקיימות