עוזבי הקיבוץ גילו שהתעשר במיליונים – ותבעו
משפחה שוכנעה לעזוב את קיבוץ מעברות תמורת 1.2 מיליון שקל. כשגילתה שהקיבוץ מכר את "מטרנה" ב-269 מיליון שקל, הם דרשו להגדיל את הפיצוי
בעשור שעבר עודד קיבוץ מעברות עזיבה של משפחה לא רצויה והגיע עמה להסכם: עזיבה תמורת מענק של 1.2 מיליון שקל. ארבע שנים לאחר מכן גילתה המשפחה שהקיבוץ מכר את מפעל "מטרנה" שלו לאסם
תמורת כ-269 מיליון שקל, והחלה לפעול נמרצות לביטול ההסכם כדי להגדיל את הפיצוי. לאחרונה קבע בית המשפט העליון כי אין דרך לפתוח את ההסכם.
פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
- פייסבוק זה יקר: כתב "שקרן" וישלם 4,000 ש'
- מס הכנסה למושתל: "יש לך כליה – אין פטור"
- נפגעה בשריפה ברכבת. הפיצוי: 276 אלף שקל
- נפצע בהתעמלות. בעלת חוג תשלם 58 אלף ש'
מדובר בזוג הורים עם שני ילדים שהסתכסכו קשות עם הקיבוץ ועזבו אותו ב-2005 לאחר שהגיעו עמו להסכם פשרה לגבי תנאי העזיבה. כשגילו על מכירת המפעל החלו בני הזוג לפעול בנחישות במטרה לבטל את הסכם הפשרה. לאחר שתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחתה, המשיך הזוג וערער לבית המשפט העליון.
תביעה
עזב את הקיבוץ בגירושים. למי שייך הנכס?
עו"ד לורי גייזלר
במסגרת פרידה עבר גבר להתגורר עם אמו ואשתו נשארה להתגורר לבדה בבית, שיעבור בעתיד לבעלות פרטית. ביהמ"ש קבע שיש לפצות את הבעל
לטענתם, הם חתמו על ההסכם תחת "מכבש לחצים כלכלי" מצד הקיבוץ, שדחק אותם לפינה. בני הזוג התעקשו שבניגוד לקביעת המחוזי, הם לא השתהו בהגשת התביעה (כחמש שנים לאחר חתימת ההסכם), ושחומרת הפגם בהסכם מצדיקה לבטל אותו למרות הזמן שחלף.
בני הזוג התלוננו גם על החלפת השופטים במחוזי באמצע ההליך. בשלב מסוים הוחלף השופט אורי שהם, שעבר לבית המשפט העליון, בשופטת רות לבהר-שרון, ועם כך היו לבני הזוג שתי בעיות: הראשונה עם השופטת עצמה. לטענתם, הם גילו שבתה של לבהר-שרון עבדה עם עורך הדין שייצג אותם מול הקיבוץ בעת החתימה על ההסכם. השנייה שהם לא הסכימו להחלפה בכלל.
בדיון בעליון קבע השופט עוזי פוגלמן שלא הוכחה עילה לפסול את השופטת (שקבלתה הייתה מובילה לביטול פסק הדין). בתה עזבה את משרד עורכי הדין המדובר יותר משנתיים לפני שהחל הטיפול בתיקם של המערערים, היא לא הכירה אותם כלל, ואמה השופטת דנה בו 11 שנים לאחר עזיבתה.
מכאן ניגש השופט לבדוק אם באמת הופעל על המערערים לחץ כלכלי לחתום על הסכם הפשרה, וחזר עם תשובה שלילית. גם אם הקיבוץ הפעיל על הזוג איזשהו לחץ כדי לגרום לו לעזוב, לא היה זה בעוצמה ובאיכות שמעידים על כפייה פסולה.
פעילות הקיבוץ להפסקת החברות היא חלק מהסמכויות הנתונות לו, גם אם מדובר באקט חמור שיש בו ממד של לחץ חברתי-כלכלי. במקרה הזה אף לא מדובר בעוצמת לחץ גבוהה: ההסכם לא נחתם בחטף אלא לאחר משא ומתן, שבמהלכו בני הזוג היו מיוצגים והציבו תנאים שהתבטאו בהסכם.
ואולם, לטעמו של השופט פוגלמן, השיקול העיקרי לדחיית הערעור הוא דווקא הזמן הארוך שלקח לתובעים להתלונן על ההסכם. לפי החוק, מי שמעוניין לבטל הסכם בשל כפייה צריך להודיע על כך זמן סביר לאחר שהכפייה פסקה. אם הוא המתין זמן רב, המשמעות היא שוויתר על זכות הביטול.
למערערים לקח כחמש שנים מיום ההסכם ועד שהגישו את התביעה והם לא הסבירו למה חיכו כל כך הרבה זמן, זמן ארוך מכדי להיחשב כסביר.
השופט מני מזוז והשופטת אסתר חיות הביעו הסכמה עם דברים אלה ומשכך נדחה הערעור ובני הזוג חויבו בשכר טרחת עורך דין של 10,000 שקל.
- לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- ב"כ התובעים: עו"ד שלמה ינאי
- ב"כ הנתבע: עו"ד רוני מתניה, עו"ד איילת הליבני, עו"ד רות ג'רבי
- עו"ד הדר פינק טבת שימשה כמנהלת המחלקה המשפטית במינהל מקרקעי ישראל במחוז צפון, עוסקת במקרקעין ומלווה פרוייקטים של תמ"א 38 ופינוי-בינוי
- הכותבת לא ייצגה בתיק
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
