שחורים בשטח האפור: על הסרט "הוטליין"
סרט הדוקו "הוטליין" מביא שלל סיפורים אנושיים וכואבים מחיי מבקשי המקלט האפריקאים, אבל חשיבותו הגדולה נובעת מהאבסורד הבלתי נתפס שקולטת המצלמה, כמעט במקרה: הבירוקרטיה הערמומית שפועלת באזור הצללים שבין שלטון החוק, לבין אי הנכונות העקרונית של מדינת ישראל לקלוט פליטים
לפני שאתם מנסים להבין איפה אתם עומדים בסוגיית מבקשי המקלט האפריקאים, אתם צריכים לשאול את עצמכם שאלה אחת: האם מדינת ישראל מוכנה לקלוט פליטים? לא מסתננים, ולא מהגרי עבודה. השאלה פשוטה מאוד: האם מדינת ישראל, עם חוק השבות ומיהו יהודי שלה, מוכנה לקלוט אזרחים שנרדפו בארצם על ידי השלטונות ונמלטו ממולדתם בדרך אלינו? נגיד שיימצא כי מבין רבבות מבקשי המקלט בישראל, ימצאו כמה פליטים על פי כל הקריטוריונים - האם השלטונות יסכימו להעניק להם מעמד של תושב בתוספת כל הזכויות המתבקשות?
התשובה הרשמית שתקבלו לשאלה בסיסית זו היא שמדינת ישראל מוכנה ומזומנה לקלוט כל אחד שיימצא כי הוא פליט. זהו הדבר המוסרי לעשות, וזוהי הההתחייבות שלנו כלפי העולם על פי האמנות הבינלאומיות שיזמו אבותנו אחרי השואה. אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד, והמעשים הם מה שקובע, והם נעשים מתחת לרדאר בחסות הבירוקרטיה. מסתבר שאין זה מעניינן של הרשויות לזהות את הפליטים שבין האפריקאים. מבחינתן, עדיף להתעלם ולהתכחש, ובינתיים להחזיק פה את כולם באופן "זמני", מלהעניק לאלו הזכאים מעמד קבע.
בפער הזה שבין המוצהר לנסתר, נמצאים מבקשי המקלט מסודן ואריתראה שנדדו לכאן, ועד שיחליטו לבדוק מיהו מי - נהנים מהגנה קבוצתית. בוואקום הזה, מי שמתגייס לעמוד לצדם הם ארגונים חוץ ממשלתיים כמו הוטליין - שאת פעילותו ליוותה הדוקומנטריסטית סילבינה לנדסמן עם מצלמה לאורך תקופה ארוכה. את החומרים שנקלטו שזרה לסרט "הוטליין" - יצירה מדכדכת ומתסכלת שמציבה תמונת מראה עצובה מול הפנים, אבל מלמדת אותנו משהו חשוב עלינו, ובעיקר על מערכי השלטון שלנו.
בנסיבות אחרות "הוטליין" היה יכול להיות סרט אופטימי על אנשים טובים שאכפת להם ומשקיעים מכל הלב והזמן, לפעמים גם הכיס, באנשים מסכנים, מבולבלים וחסרי כל שעברו דרך מפרכת ומסוכנת - ובסופה נזרקו לשום מקום - או בשמו הרשמי של האתר: דרום תל אביב. ואכן, יש בסרט הרבה מאוד רגעים של אנושיות, כשנציגות הוטליין הצעירות והשבריריות מנסות לעשות כמיטב יכולתם כדי להגיש סיוע לבני האדם הללו (נזכרנו שהם בסך הכל כאלה, ויש להם אפילו שמות רק אחרי הלינץ' הנורא בהבטום זרהום).
עם זאת, כוחו של הסרט הוא לא במקבץ הסיטואציות האנושיות שהוא מציג, אלא בסביבה שבה הן מתרחשות - במאבק מול הבירוקרטיה האטומה. היא מנסה להערים עליהם, על בית המשפט וגם על שלטון החוק כפי שאנו מכירים אותו. לנדסמן מציבה את המצלמה הלא אקטיבית שלה במשרדי הוטליין, באולם בית המשפט, בוועדות הכנסת. כמו זבוב על הקיר היא קולטת את ההתנהלות הפתלתלה והנכלולית של הרשויות. קשה לזהות בה איזשהו היגיון, או צדק.
דוגמה אחת מבלבלת, הזויה, מביכה ובסופו של דבר מדכדכת, באה מישיבה של ועדת הפנים של הכנסת, אשר דנה בסעיפי חוק לעידוד עזיבת מסתננים ונוגעים לממון שצברו במהלך שהותם בישראל. אלו שיעזבו מרצון - כך קובעת נציגת משרד המשפטים - יורשו לקחת עמם סכום השווה למחצית שכר המינימום במשק.
אבל מה קורה אם הם עבדו קשה, חסכו והרוויחו יותר? שואל יו"ר הוועדה ח"כ (לשעבר) אמנון כהן. "אין בעיה, שיביאו אישור מהמעסיק", עונה המשפטנית. אלא שעל פי אותו חוק העסקת המסתננים היא עבירה פלילית.
"אז למה שהמעסיקים יביאו אישור ויפלילו את עצמם?" נשאלת המשפטנית. ותשובתה, שהיא גם תשובתה הרשמית של המדינה: אנחנו הודענו למעסיקים כי למרות סעיפי החוק, אין לנו כוונה לאכוף אותם.
אתם מבינים את האבסורד? המדינה מעוניינת לחוקק חוק, להעביר אותו בכנסת ובבג"צ. לכולם ידוע מראש שהוא לא תואם את המציאות, אז הפתרון הוא למסור הודעה פומבית על כך שמלכתחילה אין כוונה לאכוף את החוק הזה.
אפילו ח"כ כהן מש"ס מגלה יותר אנושיות מהפקידים. כל שהוא רוצה זה שהמסתננים יקחו את רכושם ויחזרו למולדתם, ואינו מבין למה להקשות עליהם. ואם הוא לא מבין, אז מה אמורים לעשות מבקשי המקלט עם העברית הדלה שלהם? אגב, ח"כ כהן מפגין אנושיות נאיבית, וקובע שצריך להעניק זכויות לפליטים המסכנים שיימצאו בין המוני המסתננים. הוא גם תוהה מדוע לא נעשות בדיקות נאותות לבירור בקשות המקלט. מה רבה תמימותו. במשרד הפנים מספקים מספרים ומתגאים במאות המגורשים והעוזבים מרצון. תשאלו כמה קיבלו מעמד פליט? אם תקבלו תשובה, מדובר באחד. אולי שניים.
בין מקרה של אזרח חוף השנהב שלא מוכן לעזוב חזרה הביתה בלי גופת אשתו שקבורה בישראל, לבין טיפול באריתראי שנחטף בסיני ועבר עינויים קשים, מה שחשוב לנו הישראלים הוא תיעוד הרשויות שחושף כמעט במקרה איך המערכת עובדת. כך למשל במקרה של מנהל במשרד הפנים שמסרב לקבל תשלום ערבות לטובת שחרור אישה שנכלאה בסהרונים. עו"ד אסף ויצן מהוטליין אמנם מציג בפניו צו בית משפט הקובע שיש לשחררה, אך הוא מתעקש. "תבוא מחר", הוא אומר. "אתה מבין שאתה עובר על החוק וגורם לכליאת שווא", מסביר העו"ד. "מה אכפת לך מהם, הם לא יהודים", משיב המנהל.
אלו סיטואציות בודדים מבין אינספור אחרות שקיבצה לנדסמן בסרטה המטלטל. היא לא מראיינת, לא מתערבת, רק יושבת בשקט ומתעדת את המציאות במסדרונות משרדי הממשלה הקודרים, במשרדי הוטליין המוזנחים ובמתקני הכליאה המאובקים של חולות וסהרונים. יש פה הרבה רגעי חסד אנושיים, ויש פה סיפורי זוועה אישיים.
אבל חשיבותו הגדולה של הסרט שזכה בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים האחרון ומוקרן בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ (ערוצי השידור מתעלמים ממנו משום מה), היא התמונה העגומה של הבירוקרטיה שחותרת תחת שלטון החוק בטריקים ובשטיקים ערמומיים, בהסכמה שבקריצה של הפוליטיקאים.
מדינת ישראל צריכה לקבל החלטה: היא יכולה ליישר קו עם הנהוג
במדינות המערב ולכונן מנגנון יעיל והגון לבדיקות בקשות המקלט של יוצאי סודן ואריתראה, או לחילופין היא יכולה לשנות כיוון ולהצהיר כי היא חוזרת בה מהתחייבויותיה לאמנת הפליטים ופשוט להתחיל לגרש ובכמויות. אבל מדינת ישראל לא רוצה לעשות וגם לא את זה. היא לא רוצה לפגוע במעמדה הבינלאומי ולהוציא עצמה מהמחנה של החבר'ה הטובים, אבל מדינת היהודים גם לא מעוניינת לקלוט פליטים - לא 5,000, לא אלפיים וגם לא אלף. היא לא ערוכה אידיאולוגית להקנות להם זכויות קבע בארץ הזאת.
הפטנט הרגיל הוא לפעול במחשכים, באמצעות המערכת הבירוקרטית, לעקם את החוקים, להערים קשיים מיותרים, לייצר ניירת מסובכת ומטעה בכוונת תחילה למבקשי המקלט המבולבלים. ומנגד למנוע מהם מסמכים שאמורים לשרת אותם בתהליך תקין של בקשת המקלט.
באיזורים האפורים הללו של "הבין לבין" נכנסים חברי ארגון הוטליין ומנסים לתווך ולהעניק סיוע. דרך תיעוד פעילותם גם אתם נחשפים לעוולות הקפקאיות הללו - בין אם אתם תומכים בגירוש האפריקאים ובין אם לא, חובה לצפות ב"הוטליין" שמאיר את המקום האפל הזה. שם מתנהלת ישראל האמיתית, זו שפשוט לא רוצה לקלוט פליטים.
כותב שורות אלה הוא תושב דרום תל אביב, בואך התחנה המרכזית החדשה.
