הכשלים והלקחים: עשור לחטיפת שליט ומלחמת לבנון השנייה
שני האירועים התרחשו בהפרש של שבועות בשני קצוות הארץ בקיץ 2006 והשפיעו דרמטית - מהביטחון ועד למצב הרוח הלאומי. חטיפת שליט הוכיחה כי דבר לא השתנה: המנהרה שהיוותה תמרור אזהרה והמו"מ שנמשך שנים. בצפון דווקא נרשמה הצלחה אסטרטגית. אבל המבצע האחרון בעזה הוכיח: בקבינט דבר לא השתנה
היציאה מלבנון אחרי מלחמת לבנון השנייה(צילום: איי פי)
את ההדים של קיץ 2006 מרגישים עד היום. עשר שנים חלפו מאז נחטף חייל השריון גלעד שליט וזמן קצר אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה. שליט נחטף עם שחר ב-25 ביוני באמצעות מנהרה שחפר חמאס מרצועת עזה לשטח ישראל. מלחמת לבנון השנייה מול חיזבאללה פרצה כשבועיים אחר כך, בפיגוע החטיפה של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב-12 ביולי, והסתיימה אחרי 34 ימים בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון. לכאורה שני אירועים שקרו בזמנים שונים, בזירות אחרות, אבל הם קשורים זה בזה ביותר מהיבט אחד.
היום די ברור שאילולא חטיפת שליט, ראש הממשלה ושר הביטחון הטריים, אהוד אולמרט ועמיר פרץ, יחד עם הקבינט, לא היו יוצאים למלחמת לבנון השנייה. הם אמנם לא ידעו שהם יוצאים למלחמה, כי זה נודע להם רק כשבועיים לאחר מכן - כשלבנון השנייה כבר הייתה בעיצומה - ורק אז הכריזו על "מצב חירום בעורף". אבל החלטתם להפציץ בלבנון ולהכניס כוחות קרקע אל מעבר לגבול הושפעה עמוקות מתחושת הכעס וההשפלה בעקבות חטיפת שליט ורצח אנשי צוות הטנק האחרים. מה שמוכיח פעם נוספת שהחלטות אסטרטגיות לא מקבלים מהבטן וכשהדם חם.
נקודת השקה נוספת בין שני האירועים היא המחדלים. כל אחת מהפרשות הללו היא פצצת מצרר של מחדלים. בגבול הרצועה היו אלו מחדלים טקטיים שאפשרו את החטיפה ומחדל אסטרטגי חמור באופן שבו שוחרר גלעד שליט. לעומת זאת מלחמת לבנון השנייה התחילה במחדלים טקטיים, נמשכה במחדלים טקטיים ואסטרטגיים של הדרג המדיני (וגם של הדרג הצבאי), אבל הסתיימה למרבה ההפתעה בהישג אסטרטגי שמעטים כמוהו בתולדות מדינת ישראל: עשר שנות רגיעה כמעט מוחלטת בגבול לבנון.
רגיעה זו אינה תוצר רק של ההרתעה שהשיג צה"ל – יותר נכון חיל האוויר. מלחמת האזרחים בסוריה ומעורבות חיזבאללה בה הם סיבה לא פחות חשובה. אבל כבר כמה שבועות אחרי מלחמת לבנון השנייה הודה מזכ"ל הארגון חסן נסראללה כי אם היה יודע כיצד תגיב ישראל על חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל – הוא לא היה מורה לאנשיו לבצע אותה. כך או אחרת, אחרי עשר שנים, זו השעה לערוך מאזן לשתי פרשיות מכוננות אלה.
שליט בסרטון מהשבי שפרסם חמאס
נמשכים כשלי פרשת שליט
בכל הנוגע לחטיפת גלעד שליט, המו"מ לשחרורו והעסקה שבמסגרתה שוחרר, אין בעצם היבטים חיוביים. רק שליליים.
1. המנהרה שחדרה לשטח ישראל הייתה צריכה לשמש איתות אזהרה בוהק וקריאת השכמה לצה"ל ולמערכת הביטחון. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הומחשה בצורה כואבת חומרתו ומסוכנותו של איום התת-קרקע. אבל לקח למערכת הביטחון ולצה"ל כמעט עשר שנים למצוא תחילתו של מענה סביר לאיום. אבל ב-2014 בכירי צה"ל ושרי ממשלת ישראל עדיין לא הפנימו את חומרת האיום – הן על תחושת הביטחון והן על הביטחון הפיזי של תושבי עוטף עזה וחיילי צה"ל השומרים עליהם. לא היה מודיעין באיכות הנדרשת, לא היו שיטות פעולה להריסת המנהרות, והיינו צריכים להתברבר בשטח בצוק איתן שבועות ארוכים ולאבד חיילים ואזרחים עד שכוחות צה"ל הצליחו להשמיד חלקית 32 מנהרות שנחפרו בעקבות הלקחים שחמאס הפיק מחטיפת גלעד שליט.
2. עוד מחדל חמור היה המודיעיני. שב"כ, אמ"ן והמוסד - חרף מאמציהם - לא הצליחו למצוא חייל ישראלי שהוסתר במרחק של קילומטרים ספורים משטחנו.
הבוקר שאחרי חטיפת גלעד שליט(צילום: רויטרס)
3. אבל המחדל העיקרי בפרשת גלעד שליט היה המו"מ שנמשך שנים, ובעיקר הכניעה המוחלטת כמעט של ממשלת ישראל לדרישות חמאס. ישראל שחררה 1,027 פעילי טרור פלסטינים, בהם רבים שרצחו יהודים וישראלים. לא רק אנשי חמאס שוחררו אלא גם מארגונים אחרים, מה שהאדיר את מעמדו של חמאס בזירה הפלסטינית והפך אותו למעשה לגורם דומיננטי.
חלק ניכר מהמשוחררים בעסקת שליט חזרו לסורם שבועות ספורים אחרי חגיגות הניצחון שהיו בעזה. אותם משוחררים הקימו את "מטה עזה" ו"מטה הגדה" - כולם על טהרת משוחררי העסקה, שניסו לחטוף ורצחו לפחות שבעה ישראלים מאז חזר גלעד שליט לישראל באוקטובר 2011.
לא עוד?
הוועדה לעצירת שחרור מחבלים סיטוני
אביאל מגנזי
כחודשיים לאחר חזרתו של גלעד שליט מהשבי, הגישה ועדת שמגר את המלצותיה לגיבוש כללים לעסקאות חילופים עתידיות. רובן נשמרו תחת מעטה סודיות
ממה שאנחנו יודעים על חמאס וממה שחמאס אומר בעצמו, הם לא מתכוונים להיכנס ליישובים באמצעות המנהרות. המטרה היא לחטוף באמצעותן חיילים מתוך שטח ישראל או מתוך שטח הרצועה אם צה"ל ייכנס אליה. זה מה שקרה לגופות של אורון שאול והדר גולדין ז"ל במסגרת צוק איתן. המבצע לא שם קץ לאובססיה זו של חמאס אלא החמיר אותה. כך שמה שהתחיל בפרשת גלעד שליט עדיין לא נגמר.
נתניהו עם שליט ביום שחרורו. המלצות ועדת שמגר לא נדונו בקבינט(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
ועדת שמגר ישבה על המדוכה וקבעה כללים, בהם שמחליפים שבוי בשבוי, בגוויה, ולא בעסקאות סיטונאיות. אבל מערכת הביטחון וגם הממשלה מעולם לא הכריזו שהם מאמצים את כללי ועדת שמגר כמדיניות רשמית. העניין פשוט התאדה ומעלה אבק במגירה כלשהי במשרד הביטחון. הקבינט לא נדרש לנושא. נותר רק לחכות לחטיפה הבאה שאולי תיתן מכה לתודעה של הפוליטיקאים והציבור בישראל.
כך מתמודדים עם 120 אלף טילים
לעומת זאת אפשר לומר שצה"ל הפיק ויישם את רוב הלקחים שהפיק ממחדלי וכישלונות מלחמת לבנון השנייה.
1. בצה"ל הבינו כבר בימי הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ואחריו בכהונות בני גנץ וגדי איזנקוט, שכדי לנצח במלחמה צריך הצבא להיות מסוגל להשיג הכרעה בשדה הקרב.
לכן בתורת ההפעלה החדשה של צה"ל ה"תמרון" הוא מרכיב מרכזי. הכרעה - גם מול איום הרקטות - תדרוש כניסה מהירה ומאסיבית של כוחות חיל רגלים, שריון והנדסה לשטח האויב. כוחות היבשה של צה"ל אורגנו מחדש לצורך זה והוקמו עוצבות מיוחדות, מצוידות בטנקים ונגמ"שים ממוגני "מעיל רוח" שיפרצו למערכים ממוגני הטילים של חיזבאללה או חמאס אם יצטרכו.
2. מרכיב נוסף הוא מודיעין מטרות. צה"ל נכנס למלחמת לבנון השנייה כשלרשות חיל האוויר עמדו קצת יותר מ-200 מטרות איכות שנגמרו אחרי ימים ספורים של לחימה. כיום יש לצה"ל אלפי מטרות עם נקודות ציון של 12 ספרות לפחות שיזינו את מכות האש שיונחתו בכל שטחה של לבנון - וגם ברצועת עזה אם יהיה צורך - מהאוויר, מהיבשה ומהים.
חסן נסראללה. גם חיזבאללה התעצם והשתכלל(צילום: AFP / AL-MANAR)
(צילום: AFP)
3. עוד לקח אסטרטגי מלבנון הוא שצה"ל צריך להיות בכשירות ובמוכנות לבצע את משימותיו. בחיל אוויר זו לא בעיה, וגם בחיל הים, אבל הכוח היבשתי של צה"ל עסוק כל הזמן בביטחון שוטף ו-60 אחוז ממנו שוהה דרך קבע במשימות ביהודה ושומרון. זו משימה לא פשוטה לוודא בתנאים כאלה שמחלקת המרגמות בגדוד יודעת לירות ולא לפגוע בכוחותינו, ושהתותחן בטנק יודע לבצע את תפקידו וכן הלאה.
4. לבסוף צריך לדאוג שכולם יהיו במצב שבו הם יוכלו להגיע במהירות לזירת הלחימה, להיכנס אליה ולנוע אל יעדיהם במהירות על מנת להכריע את המערכה.
בצוק איתן למדנו: דבר לא השתנה
כל זה קיים ככל הנראה וגם מתורגל ללא הרף אבל המבחן עודו לפנינו כי חיזבאללה לא שקט על השמרים. ב-2006 הוא היה מיליציה חמושה שייעודה להתגונן ולהגן על לבנון. היום זה ארגון שהוא למעשה צבא לכל דבר, שצבר בסוריה ניסיון התקפי ויכולות כמעט בכל התחומים.
בהתאם לכך שינו חיזבאללה ופטרוניהם האיראנים את האסטרטגיה כלפי ישראל. לפי פרסומים גלויים בבטאוני חיזבאללה, במלחמה הבאה הארגון יתקוף לשטחנו כדי להשתלט על יישובים לאורך הגבול, וגם על יישובים וצירי תנועה בעומק השטח בגליל. במקביל הוא מתכוון להנחית מכות אש חזקות באמצעות רקטות קצרות טווח ומרגמות כבדות על יישובי הצפון.
מנהרה של חמאס ברצועת עזה(צילום: רויטרס)
המלחמה הבאה
איך מתמודדים עם כיבוש יישוב ע"י חיזבאללה?
רון בן ישי
איך מתמודדים עם 1,200 פצצות וטילים שינחתו על העורף מדי יום? ואיך נראה המכשול המלאכותי שהוקם מול לבנון? סיור ליד ההכנות בגבול הצפון
בצה"ל מכירים את זה, מחזיקים את הכוחות בכוננות וכשירות מיידיים ומאמינים שיידעו לטפל גם באיום על העורף. כשנכנס למלחמת לבנון השנייה היו לחיזבאללה 13,500 רקטות וטילים מכל הסוגים. כיום יש להם 120 אלף. אבל לצה"ל יש כיום כיפת ברזל, חץ ובסוף השנה גם "שרביט קסמים", שיוכלו ליירט חלק ניכר ממה שיאיים לפגוע בריכוזי אוכלוסין. מלחמת לבנון השנייה נתנה את הדחיפה האמיתית להחלטה של שר הביטחון דאז עמיר פרץ ללכת בכל הכוח על פיתוח כיפת ברזל, וגם זה הישג.
המלחמה הבאה, מנקודת ראות ישראלית, צריכה להיות קצרה ומהירה, וצה"ל יצטרך לפעול גם בעומק השטח הלבנוני ואולי גם הסורי. לשם כך, מלבד חיל האוויר, הוקם "פיקוד העומק" בפיקודו של האלוף טל רוסו והוקמה חטיבת הקומנדו.
אבל אם הצבא עשה ועדיין עושה מאמץ מרוכז לתקן את קלקולי המלחמה הקודמת בלבנון, ולהתכונן למלחמה נוספת בזירה הצפונית, הדרג המדיני עדיין מדשדש מאחור. הפוליטיקאים עדיין רבים ביניהם על סמכויות ותקציבים שנועדו לעורף, כשלמעשה הם מתכוונים לג'ובים ותקציבים לרשויות מקורבות, למפלגה המתאימה. מוכנות העורף עדיין אינה מספקת, אף שעניין פינוי היישובים צמודי הגדר כבר הוסדר פחות או יותר. הקבינט הביטחוני שהחליט על מלחמת לבנון השנייה לא הבין שהוא נכנס למלחמה לא רק משום שלחבריו היה חסר ידע, אלא מפני שחבריו – אולמרט, פרץ ושאר השרים - לא הבינו מספיק בנושאי ביטחון כדי להיות מודעים לכך שהם נותנים הוראה לצאת למלחמה.
מה שקרה בקבינט בצוק איתן מוכיח ששום דבר לא השתנה מאז בינתיים. לחברי הקבינט לא חסר מידע מודיעיני אלא הבנה בנושאים אסטרטגיים ויכולת לראות את התמונה הגדולה ואת השלכותיה. לא חשוב כל כך היכן נמצא הפיר של מנהרה X או פתח היציאה בשטחנו של מנהרה Y. צריך להבין את משמעות האיום, להכיר את התוכניות של צה"ל לטפל בו, ולדרוש חלופות.
בינתיים זה נעשה בצורה אקראית וחובבנית, ואיכות ההחלטות של הקבינט בהתאם. אולי עכשיו, בעקבות הטלטלה הפוליטית האחרונה, משהו ישתנה.
לפנייה לכתב/ת 
הפצצת ביירות בלבנון שנייה
צילום: איי פי
מומלצים
