הלכות אולימפיאדה

א. אחת ל-ד' שנים נוהגין אומות העולם להתגרות זו בזו מי תהיה נוצחת את חברתה, וכל מדינה ומדינה שולחת משלחת מלאכי ספורטאים אל מעבר למדינות הים, ובונין בה איצטדיאות ככוכבי השמיים לרוב, ויוצאין במחול משחקים אולימפיים. אמר ר' צ'רלטון: מי שלא ראה שמחת האולימפיאדה – כנראה לא שילם מספיק. 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

• לכל הקונטרסים של "הלכה פייפן "
  

ב. כיצד פותחין המשחקים? כל האומים אשר בכפרים האולימפיים הפרוזים מתכנסים אל האיצטדי"א המרכזית, והמשלחות הולכות לפניהם ודגליהן בידיהם והזיקוקים מכים בשמיהם עד שרואין כל המדינה כמדורת אש גדולה השורפת כספם. במקצת קהילות נהגו לומר בעת הדלקת הלפיד האולימפי, במה מדליקין ובמה אין מדליקין. 

ג. מנהג נאה לברך את העולים לגמר ב"מי שברך לעולים" ולאחל להם גמר טוב. בסוף הגמר נהגו לשיר למנצח שיר מזמור של מדינתו, כשיטת ר' המנונא, ומעטירין אותו באפוד של זהב טהור על גבי האפודיום ומכתירים לו שני סגני כהונה, של כסף ושל ארד. מנהג יפה שינופף ידו לקהל אשר סביב ויישק למדלייתו ג' פעמים.

מנהג נאה של קהילות הולנד לשמור שעה בין מקצה למקצה של הולנדי מעופף(צילום: אורן אהרוני)

ד. מלכתחילה טוב שלא ישתתפו ישראל באולימפיאדה, שהוא מנהג גויים, ויקפידו שלא לעשות אתלטיקה קלה כבחמורה. ובדיעבד נהגו לשלוח גרים וגרות מחבר העמים שהיו אלופים ומיודעים בארצותיהם כדי שינסו מזלם – ואין מזל לישראל. מנהג נאה לנפח המשלחות עד אשר לא יימנו מרוב. בק"ק רוסי"א אף נהגו לנפח השרירים בקטורת הסמים.

ה. אחת לששים או שבעים שנה זוכים ספורטאי ישראל במדליאות בענפים שלא שיערום אבותינו, כגל פרידמן שרוח ה' פיעמה את גלשנו ברוח קדים עזה וזכה בזהב עד שחנקתו לימור לבנת בחיבוקיה. ויתר דברי המשיח נמרוד אשר יצא כברק צובירי חצו ודבר היריבות אשר ביניהם, הלא הם כתובים על ספר דברי ימי בזיון ישראל. מנהג נאה של קהילות הולנד לשמור שעה בין מקצה למקצה של הולנדי מעופף. 

ו. זכורים לטוב גיבורי ישראל אשר הושיעו אותו מיד זדים, כאותו אריק אשר כזאבי יטרוף שנתעטף בחליפה של לבן וגרטעל אזור למותניו, ויעל ארד שזכתה בכסף כדכתיב: "ויהי בחצי הגמר ותך את הגרמנייה באיפון ותטמנה במזרון". ולא טוב המנהג שנהגו ישראל לשלח תינוקות של בית רבן לחוג של ג'ודו תחת לשולחם לחוג חת"ם סופר ועליהם יש להתפלל תפילת "מי בחניקה ומי בריתוק מי בוואזארי ומי ביוקו".

ז. מנהג נאה להשלים מאה בריכות בכל יום מימי האולימפיאדה. כל הסגנונות כשרים לשחייה וכל אחד ישחה כמנהג אבותיו: מי בחתירה ומי בפרפר מי בגב ומי בבטן-גב, ובלבד שלא ישחה 400 מטר מעורב (מחשש שעטנז). השוחה בבגדי הגוף החדשים שיש להם דמות הגוף ומזרזין את השוחים למצוות, לא יצא ידי חובתו ויתחיל המשחֶה מהתחלה. 

ח. נהגו הגויים להעמיד שורה של רצים על ארבע, ומעמידין עליהן מוסמך ביורה יורה והם יוצאים דחופים מלפניו ומנצחין זה את זה כחוט השערה (פוטו פיניש בלע"ז). המגיע ראשון אל קו הסיום יעשה סיום, יתעטף בדגל מדינתו וישתטח אפיים ארצה.

ט. יש הנוהגין להריץ שליחי מצווה המעבירין זה לזה כמין מטה אשר כל המפילו נענש בכרת, ויש המעמידין בפני הרצים גדרות וסייגים כדי שידלגו עליהם באהבה, יש הרצין סביב סביב ועושין הקפות שניות, ויש שתחת לרוץ הולכים כברווזים משונים שהוכו בטחורים - ולא ידעתי מנהגים אלה מניין.

י. מצווה מן המובחר להעמיד מזרן בגובהה של עיר, ומניחין אדני קודש מלפניו. וכל המקפץ מעליהם מבלי ליטול הקורה מבין עיניו זוכה שמגביהין לו הקורה שוב משמיים.

י"א. ועוד נהגו לזבח ולקטר במוט כאותו סרן מסרני רוסים, סרגיי בובקע שמו, אשר שש אמות וזרת גובהו ועץ מוטו כמנור אורגים, והוא עלה בסערה השמיימה מעל קורתו, ועליו נאמר: "הוא ינהגנו על מוט". קורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, ונהגו קופצי ישראל לקפץ תחתיה בבחינת "ברוך הבא בצל קורתנו".

י"ב. מכל קפיצות משונות שבעולם לא ראיתי משונה מקפיצת עגלה משולשת, שפוסעים בה פסיעה גסה ורצים אל בור של שחת ומשתטחיםבעכוזיהם על מגרש של חול (הוא הקרוי "חול המועד"). ובדיעבד אם קפץ יברך "ברוך המרחיב צעדיי תחתיי".

י"ג. מנהג הגויים לקחת בשבייה נערות יפות תואר ודקות בשר, וכופין אותן לקפץ ולכרכר בהתעמלות קרקע זיבורית עד שיעשו סלטה ושמנה וצוקהרא כפולה וגשר צר מאוד. ומעמידין עליהן שופטים רשעים אשר יהיו בימים ההם, וכל אימת שנעות וזעות כפות רגליהן לאחר שנחתו, מפחיתין להן משכרן בעולם הזה.

י"ד. נערות ישראל נהגו ליטול בידיהן לולאות תכלת וארגמן וסרטים של זהב ומעמידות עליהן מאמנת מבית שמאי המרקידתן כעגל ומאיצה בהן להיות נוצחות בכל מחיר, ככתוב: "בעיטה – אחישנה".

ט"ו. יש לצאת בכל תוקף כנגד מנהג תקופת הזוגות להחליק על הקרח בצוותא חדא זכרים עם נקבות ולפזז במערבולת של פריצות רח"ל, ומחליקין זו מתחת לזה כדכתיב: "למה ישבת בין המגלשיים". ועוד נהגו לקיים יום הינף ומניפים הזכרים את המחוללות באוויר עד שמקוים בהם מאמר "בא יבוא ברינה נושא עלמותיו".

ט"ז. מי שכיבדוהו בהגבהה של משקלות, יאבק ידיו בעפר רגליהם של צדיקים, יאחז המוט בשני ידיו, יזעק זעקה גדולה ומרה ויניף ידו עד שיגביה המשקלות עדי מרום. וטוב שילבש אזור למותניו שמא יזדקק לניתוח של כילה (בקע משקלו). יש המרימים בשיטת ההנפה ויש המרימין בשיטת הדחיקה, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו (ועיין ב"עומר התנופה").

י"ז. טוב להוסיף מקודש על החול ולהרבות בענפים אולימפיים של אנ"ש: שחייה תורנית, טניס שולחן הפנים, ריצת רגליים להרע וקרב-רב בין הרב שרלו ל-300 רבנים חרד"לים. 

י"ח. מקצת מדינות נהגו לתקוע יתד ומיד בסוף האולימפיאדה של קיץ להקביל פני החורף המגיע (כשיטת בית סטארק), ולקיים אולימפיאדת משחקי הכס של חורף בקור שהיד סולדת בו ועושין בה טקס החלאקה אמנותית וגלגולי שלג מן המקפצה, ונוהגים כמשוגעים במזחלות ויז'ניץ רח"ל ואינו מנהג טוב, ועליו אמר ר' סיינפלד: אולימפיאדה-יאדה-יאדה.

• גיל סלוביק הוא עורך התוכן של המתכנה לתוכן עברי