"הדברים המועדפים עלי בחיים לא עולים כסף. זה באמת ברור שהמשאב היקר ביותר שיש לכולנו הוא זמן" אמר סטיב ג'ובס, והסוף ידוע. הדבר הכי טיבעי לנו הוא להתבגר. כל יום שעובר, משאיר מאחור את זכרונות העבר ויולד ציפייה לעתיד. פעם, וזה לא היה מזמן, חיו הרבה פחות. היה זה טיבעי להפרד מהעולם אחרי 30-40 שנה. לא הרבה אחרי, והרבה באמצעות הקידמה, הרפואה המתפתחת והטכנולגיות המצויות בשוק, אנחנו חיים כפול. לפי כל הסטטיסטיקות נשים שורדות שנים רבות יותר.

הקידמה הזו לא קידמה אבולוציונית את מקורות התמיכה באדם המבוגר שקיבל עליו את "הגיל השלישי" עם חסכונות, ילדים, נכדים, לעיתים נינים, שהוא שורד לראות. הקידמה שהביא המדע לא נתנה פתרון למה שנזקקים לו רב בני הגיל השלישי, והוא כולל את ניהול החיים שלהם. רובם מאבדים מהחיוניות בצורה זו או אחרת, ונדרשים לעזרה. לבני הדור הבא שלהם, אלא שחיים בין גיל 40-55 נולדה מטלה חשובה ונוספת, חוץ מהמשך תמיכה בדור של הצאצאים והיא התמיכה בהורים. פתאום באמצע החיים, כשהם בשיאם והילדים עומדים לעזוב את הבית, או שכבר עזבו, והם עדיין בריאים, מתחיל כדור השלג של זקנת הוריהם להתגלגל לעברם.

לאלה החיים בקרבה גיאוגרפית למשפחתם הדבר כמעט טריוויאלי. הם חולקים את הזמן ברמות שונות בין תחזוקת הבית שלהם, הטיפול בילדיהם הפרטיים לטיפול בהורים. ומה קורה עם אלה שעלו על מטוס ובחרו לחיות במדינה אחרת?

"ישראל היא המדינה שיש בה הכי הרבה שרותי סיעוד בעולם" טוענת מענית שלזינגר, בעלה חברת מענית-קייר, לניהול טיפול אישי לגיל השלישי "הבעיה היא שהם לא מדברים האחד עם השני". כמה טיבעי היה לחשוב שבעולם מרושת אינטרנט כשלנו, היה הרופא רושם תרופה לפציינט, ורופא אחר יכול היה ללמוד על הטיפול באותו אדם, או לחלופין אחת מהרשויות האמונות על הטיפול באנשים שהגיעו למקצה האחרון בחייהם. אבל נראה כי לא כך הדבר. הדבר הפך לאבסורדי עד כדי כך שרשויות דורשות מסמכים זהים לאותו טיפול באותו מקרה, ואין האחד יודע על השני. אם היה מי שמסנכרן בינהם, הדברים היו מגיעים לכלל פתרון מהיר יותר.

בארה"ב ישנו שרות מקצועי לניהול-טיפול. האמריקאים שיודעים להמציא מקצוע לכל דבר ועיניין השכילו להבין שנושא ניהול האדם הקשיש הוא מקצוע בפני עצמו. ההבנה של החוק, זכויות החולה, היכולת לתקשר עם כל המוסדות, הרופאים, הצורך לראות את התמונה הגדולה והרחבה ממעוף הציפור כשמדובר באנשים שהתפקוד שלהם יורד או פגוע, או שהם פשוט חולים הביא אנשים להתמחות בתחום. הם מגיעים בד"כ מתחום העבודה הסוציאלית, ויכולים להכיל את האדמיניסטרציה והלוגיסטיקה תוך רגישות מלאה לאישיות העומדת מולם. בישראל הנושא יחסית חדש. ישנן חברות סיעוד רבות, וכולם כבר מומחים בהבאת עובדים זרים, אבל נראה שזו רק ההתחלה ואין בידם לתת מענה כולל להמשך.

שלזינגר חיה את הנושא שנים רבות. הקיבוצניקית הרגישה מברעם שעל גבול הלבנון בחרה בלימודי עבודה סוציאלית בגיל 27. משסיימה אותם, מצאה את עצמה עובדת בדנאל, חברת הסיעוד הגדולה בישראל, ומתמחה בכל התחומים בהם עוסקת החברה בעלת הסניפים הרבים בכל רחבי הארץ. אם כל זה לא הספיק לה, היא הקימה שם תחומים חדשים ובהם מחלקה לשירותי טיפול פרטי, תחום העובדים הזרים ומטפלות פרטיות בבית ושמירות ליליות בבתי חולים. היא הכניסה שירותים נוספים ובינהם 'שכונה תומכת', שירות שממומן ע"י העירייה ואש"ל, שהיא עמותה מטעם הג'וינט ובין השאר ניהלה גם את מוקד לחצני המצוקה של החברה. נראה שאין תחום שקשור בסיעוד ובבני הגיל המבוגר והחולה שהיא לא נגעה בו.

מה את מביאה לשוק כיום שלא היה קיים קודם?

מהיכרות רבת שנים עם כל המוסדות ובהם ביטוח לאומי כמובן, החוקים, זכויות החולה, זכויות האדם הקשיש, יש לי יכולת לחבר בקלות את התמונה לכדי פתרונות מהירים וטובים יותר עבור הקשישים. לעיתים קורה שבריאותו של האדם הקשיש מתדרדרת במהירות, ויש צורך במציאת פתרונות מהירים ככל האפשר למצב החדש כדי לשמור על כבודו ועל צרכיו. כשאני נחשפת למקרה, אני לומדת לקרוא את המפה בצורה מהירה ולהביא את המשפחה לקבל החלטות בדרך קלה יותר מבלי שילכו לאיבוד בסבך הבירוקרטיה והקושי לתמרן את הטיפול בתוך המשפחה. אני כמו GPS - רואה את הפקק ומחשבת מסלול מחדש. ניהול טיפול באדם מבוגר וחולה הוא לא זבנג וגמרנו, הוא תהליך ממושך שדורש תשומת לב רציפה.

מענית-קייר. צילום: יוראי ליברמן

ומה קורה עם משפחות שחיות מעבר לים?

אני נותנת שירותים למשפחות רבות מעבר לים שהוריהם המבוגרים חיים בארץ ואין מי שידאג להם ברמה היום-יומית. אני מגיעה לבית ההורה ומאבחנת את המצב. אני יכולה להיות מעורבת בנושאים שכוללים רשימת תרופות מורכבת ועד סידור הבית מחדש. שטיח שמהווה סכנת נפילה לאדם שהליכתו מתדרדרת יכול להוות לעיתים מכשול מסוכן עד מוות. אני אראה הכל ואציע בדרך הגיונית ונעימה להפוך את הסביבה למקום בטוח. כשהילדים גרים רחוק, אני אעסוק בכל מה שקשור לאדמיניסטרציה סביב הקשיש ולפי הצורך אלך איתו לבדיקות, אהיה איתו באשפוז ואדאג לקבוע תור עם רופא. פעמים רבות אני אטפל גם בחשבונות ובצרכי הבית עד רמה של שיפוץ. בשביל אנשים שגרים בחו"ל אני הופכת להיות ידם הארוכה הנוספת שמטפלת בהוריהם במסירות ושומרת איתם על קשר לפי הצורך ובשעות שנוחות להם לשיחות ותאומים.

איך את מתמרנת כשכל אחד מושך לכיוון אחר?

אחד הדברים החשובים הוא לזהות את הכוחות הפועלים בתוך המשפחה, את המוקשים, זה המקצוע שלי. יש לציין שלעיתים הילדים רוצים בשביל ההורה דבר שהוא כלל לא מעוניין בו. יש פעמים רבות שאני נדרשת לגשר בין ההורים לילדים. מנסיוני כעובדת סוציאלית אני אדע עם מי לדבר ובאיזו רמה עלמנת להשיג את הטוב ביותר עבור ההורה והילדים. צריך לזכור שככל שהאנשים מבוגרים יותר, כך נדרשת בניית אמון גדולה יותר, לכן הדברים לא תמיד קורים במיידי. אני משקיעה את הזמן, מגיעה, משוחחת ולומדת להכיר את הנפש מולי. אני אדם חיצוני למשפחה. צריך לתת לכל אחד במשפחה את המקום שלו ולזכור שמי שהיתה ה"אישה של", המאהבת, לא מתפקידה פתאום להיות המטפלת הסיעודית של האדם. צריך להפריד בין הדברים, ולעיתים זו עבודה עדינה מאוד.

מאיפה נולד הרעיון להקמה של פרוייקט כזה?

כל חיי אני עובדת בסביבה של השמת עובדים ושירותים מטעם חברות. למדתי לראות מתי מתחיל ובעיקר מתי מסתיים השירות של החברות הללו, וזיהיתי היכן נוצר הבור ואנשים נשארים אבודים. אלא יכולים להיות קשישים שחיים בבית אבות ואין להם ילדים בישראל, וכאלה שחיים בבתים שלהם, ואין מי שידאג להם ביום יום, או אפילו על בסיס שבועי. ראיתי מקרים קשים מאוד. אחרי הרבה שנים וצבירה של ידע, החלטתי לעזוב את המקום הבטוח ולהקים את חברת השירות שלי שמעסיקה עובדים לפי הצורך. אני אמא יחידנית לבן אחד, והפרוייקט הזה הוא מפעל החיים שלי. הלקוח הוא המרכז שלי ולא מכירת השירותים של החברה. אני לא מגיעה לחנך את המשפחה, אני מכבדת כל אדם והתרבות שלו, לא מתערבת. אני עובדת עם מה שיש כדי להגיע לתוצאות אופטימליות.

מענית שלזינגר. צילום: יוראי ליברמן

לאסף שמתגורר בניו יורק ב-20 השנים האחרונות עם משפחתו יש אח אחד שמתגורר בפלורידה. הוריהם שחיים בנפרד בארץ חלו כל אחד בזמנו, ונדרשו לתשומת לב צמודה. "אבא חלה בסרטן והתפקוד שלו ירד בבת אחת. חבר מהצבא המליץ לנו על מענית בתור מומחית בטיפול במבוגרים מרחוק. זו היתה הצלה משמים.

שנינו עובדים במשרות מלאות ומטופלים במשפחות שלנו, ולא רצינו להזניח את ההורים. ישנה בירוקרטיה רפואית שלא היתה לנו כל יכולת לטפל בה. מענית הגיעה ולקחה פיקוד על כל הדברים תוך שהיא בקשר רציף איתנו. היא הכירה את אבא לעומק, וניתחה במדוייק את הסיטואציה שלו. היא מבינה את הצרכים הנפשיים והרוחניים שלו לא פחות מאשר את הטיפול השוטף והסיוע הרפואי. אני מרגיש שיש לנו אחות נוספת בארץ ולא יכול לדמיין איך היו נראים הדברים בלעדיה." הוא מעיד בהתרגשות.

נראה כי מה שלעיתים אנחנו לא מתכננים עכשיו, נידרש לו בעתיד. יש מקרים רבים של הורים קשישים וחולים שחיים בישראל וילדיהם חיים מעבר לים ולא מודעים לאפשרות לשכור שירות כשל מענית-קייר עלמנת להקל את המצב ולהביא לפתרונות טובים עבור היקרים להם. מענית שלזינגר תגיע לניו ג'רזי לשוחח על הצרכים, השירותים ולתת מענה לשאלות רבות שצפות בנושא שלעיתים ממעיטים לחשוב עליו.

המפגש איתה יערך בבית פרטי בטנפליי ביום רביעי, 21 בספטמבר בשעה 8 בערב.

המפגש עימה ללא עלות, אך מחייב הרשמה בטלפון: 201-408-1427