שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קדומים תפצה רוכשים: "השטח לא למגורים"
    בני זוג שרכשו מגרש במועצה גילו לימים שמדובר בשטח ציבורי. ביהמ"ש הגדיר את התנהלות קדומים "עגומה", וקבע שהרוכשים יפוצו כספית
    בית המשפט המחוזי בירושלים קבע לאחרונה שהמועצה המקומית קדומים תפצה בני זוג שהקימו בית ביישוב ורק לאחר מכן גילו שמדובר בשטח ציבורי, ולא כזה המיועד למגורים. כל אחד מבני הזוג יפוצה ב-75 אלף שקל על עוגמת הנפש, ובנוסף פסק השופט אהרון פרקש פיצוי של 580 אלף שקל שישולם להם אם לא יוסדר היתר הבנייה תוך שנה.

     

    במאי 2006 חתמו בני הזוג עם המועצה המקומית קדומים על חוזה לרכישת מגרש ביישוב תמורת 26,400 שקל. הם החלו לבנות את ביתם ובמקביל הגישו בקשה לקבלת היתר בנייה. שלוש שנים לאחר מכן הם עדיין לא הצליחו לקבל את ההיתר, וחברת החשמל סירבה לחבר אותם. כך הם גילו שעל פי תוכנית המתאר החלה על האזור, ביתם יושב על "שטח ציבורי".

     

    בתביעה שהגישו נגד המועצה ב-2013 טענו בני הזוג כי התשריט שהוצג להם במועד חתימת ההסכם לא תאם את התב"ע המאושרת ו"סימן" את המגרש כמיועד למגורים. לדבריהם, לפני החתימה על החוזה הבטיחה להם ראש המועצה דאז, דניאלה וייס, שהמגרש יהיה "מגרש קצה" ולא ייבנו בתים נוספים דרומית-מערבית לו.

     

    ואולם, ב-2008 קיבלה המועצה תוכנית המאפשרת בנייה במגרשים סמוכים כדי להתגבר על טעות שעשתה כשמכרה מגרשים ששייכים לפלסטינים. בנסיבות אלה, המגרש שלהם אינו עוד "מגרש קצה" ואיבד מערכו. בני הזוג דרשו מהמועצה פיצוי של שלושה מיליון שקל על ההפסדים הכספיים והנזקים הנפשיים שגרמה להם. הם ציינו כי המתח הרב שבו היו שרויים הוביל לגירושיהם.

     

    המועצה טענה מנגד שב-2008 ערכה "תוכנית איחוד וחלוקה" שבמסגרתה שונה ייעוד המגרש של התובעים מ"שטח ציבורי" ל"מגורים". לדבריה התובעים לא השלימו את הדרישות לקבלת היתר בנייה ולכן הם אחראים למחדל. היא הוסיפה שלבני הזוג לא ניתנה כל הבטחה שלטונית שהמגרש יהיה "מגרש קצה" ללא הגבלת זמן, מה גם שבפועל לא נבנו בתים נוספים בשטח שמדרום-מערב לביתם.

     

    "אחרי המבול"

    השופט אהרן פרקש ציין שדניאלה וייס הודתה בעדותה שעל רקע "אינטרס ההתיישבות" היא לא תמיד חיכתה לאישורים של מועצת התוכנית העליונה. כמו כן, היא ידעה שמגרש התובעים יושב על שטח שייעודו ציבורי אך "קיוותה כי בעתיד עניין זה יסתדר".

     

    בפסק הדין כתב: "מקרים מעין אלו של מכירת מגרש למגורים ומתן היתר לבנייה במקום של שטח ציבורי לא עניינו, בלשון המעטה, את ראש המועצה דאז, שלדבריה לא התעניינה במכוון במצב התכנוני והמשפטי ונהגה בבחינת 'אחרי המבול'".

     

    נקבע כי שינוי ייעוד הקרקע בתוכנית החלוקה מ-2008 נעשה בחוסר סמכות. השופט פרקש הסביר שעל פי הוראות החוק הירדני החלות על האזור, מעורבותה של המועצה המקומית במישור התכנוני מוגבלת ביותר, והיא לא מוסמכת לאשר תוכניות המנוגדות לייעוד הקרקע שהתוותה המועצה העליונה.

     

    בנוסף נקבע שגם אם ההבטחה שנתנה ראש המועצה לתובעים אינה בגדר הבטחה שלטונית, הרי שהתנהלותה הכוללת של המועצה יצרה אצלם ציפייה סבירה לכך שהמגרש שלהם יישאר "מגרש קצה".

     

    בסיכומו של דבר, ומאחר שלביתם של התובעים לא הוצא צו הריסה, השופט פסק להם פיצוי של 580 אלף שקל על ההפרש שבין שווי ביתם כיום לבין שוויו לו היה ניתן לו היתר בנייה כדין. עם זאת, הוא אפשר למועצה פרק זמן של 12 חודשים להכשיר את הקרקע בטרם תידרש לשלם את הפיצוי. עוד פסק השופט לכל אחד מבני הזוג 75 אלף שקל על עגמת נפש. המועצה חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 760 אלף שקל.

     

    • לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
    • הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
    • ב"כ התובעים: עו"ד זיו סימון, עו"ד רוית דסקל
    • ב"כ הנתבעות: עו"ד ברוך חייקין, עו"ד אמיר גופר
    • עו"ד יגאל אלון עוסק בדיני מקרקעין
    • הכותב לא ייצג בתיק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים