שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "לעולם לא אשכח את הרגע שבני סיפר שהגננת הרביצה לו"

    בעקבות גזר דינן של הגננות שהורשעו בתקיפת ילדים, אב ששני ילדיו היו בגן מספר על הרגע שבו הבין והחליט לפעול. "ניהלנו מאבק ממושך, לעתים מפחיד, אך חסר פשרות בגלגלי הצדק. לאורך כל הדרך תקפו אותי אנשים שאני לא מכיר וגערו בי שלא לקחתי את החוק לידיים. אני רוצה לענות לכל אותם חכמים גדולים שאלימות היא לא הפתרון"

    מה הייתם עושים לו ילדכם, היקר לכם מכול, היה בא אליכם מתוך מצוקה אמיתית ומספר שהגננת הרביצה לו? כיצד הייתם נוהגים? הרי אתם תקריבו את עצמכם בשביל הילדים שלכם, תעשו הכול בשבילם ולא תיתנו לאיש או אישה לפגוע בשערה מראשם.

     

    לפני שלוש שנים מצאתי את עצמי במצב הזה. לעולם לא אשכח את המיקום בבית, את מצב התאורה בחוץ ואיפה אשתי וילדי השני היו באותו הרגע כשהילד שלי, בן 4.5 בסך הכול, סיפר לי, ואצטט מפיו: "הגננת שמה אותי בעונש חזק". כששאלתי אותו מה זה עונש חזק, הוא חשש לספר לי, הוא לא רצה שאתאכזב ממנו. הרי אם הוא קיבל עונש, סימן שעשה מעשה פסול שהוביל לכך.

     

    לאחר כמה סירובים מצדו לספר, הוא הסכים להדגים עליי. הוא הרים את ידו וחבט בפניי. זה כאב לי, זה כואב לי עד היום, ואני רק מתאר לעצמי שלו זה כאב יותר. שני ילדים היו לי בגן הארור הזה. מה אני עושה עם המידע הזה? עמדו בפניי שלוש אפשרויות: האחת - לגשת לאותה גננת ולתקוף אותה בחזרה, כנקמה. השנייה - להניח לזה, לשער שהוא ישכח מזה במהרה ולהמשיך בחיינו. והשלישית - לרדוף אחר הצדק.

     

    מאבק חסר פשרות עבור הילדים

    זהו צומת גורלי שיש לו משמעות רבה בביטוי האחריות ההורית שלי, ולראשונה אני מתוודה שהאינסטינקט האבהי שלי במקרה הזה פעל לאט, פשוט לא ידעתי מה לעשות. אציין יותר מזה - לא עשיתי כלום. זה היה אחד מחבריי הטובים, גם הוא אבא לילדים בגן הזה, שהפציר בי רגע לפני שבחרתי להניח לזה ולהמשיך בחיינו - שאם לא אפעל, שאם לא איאבק, בעוד כמה שנים אסתכל על עצמי ובעיקר על ילדי, ולא אחיה עם עצמי בשקט.

     

    אז בחרתי, בחרתי להיאבק למען הצדק לילדים שלנו. הורים רבים מהגן סירבו לשתף איתנו פעולה, והמעטים שכן היו איתנו נטשו לאורך הדרך. נותרנו גרעין מצומצם של הורים וניהלנו מאבק ממושך, לעתים מפחיד, אך חסר פשרות בגלגלי הצדק. הקמנו את צדק לילדים והצלחנו לקבע את התופעה המדאיגה של אלימות כלפי ילדים בתודעה של הציבור הישראלי.

     

    הזזנו הרים וגבעות והצלחנו, אחרי שלוש שנים, אחרי שרבים אמרו לנו שזה בלתי אפשרי ושנכין את עצמנו לאכזבה כבדה, להביא למאסרן של בעלת הגן והגננת שתקפו את הילדים שלנו. שבעה חודשים כל אחת. זה לא הרבה, אבל בהתחשב בנסיבות - זה המון.

     

    לא פותרים אלימות באלימות נוספת

    גם ברגעים אלה, ולאורך כל הדרך, תוקפים אותי אנשים שאני בכלל לא מכיר וגוערים בי שלא לקחתי את החוק לידיים. ואני רוצה לענות לכל אותם חכמים גדולים, שאלימות היא לא הפתרון, ולא, זאת לא קלישאה יפת נפש, לא פותרים אלימות באלימות נוספת. אילו הייתי תוקף את הגננות, הייתי בדיוק כמוהן, לא הייתי יותר טוב מהן, והילדים שלי, במקום לראות בי הורה אחראי, דמות בוגרת ושקולה, היו שמים אותי בשורה אחת עם הגננות.

     

    בעוד כמה שנים, כשהילדים שלי יהיו גדולים מספיק, אספר להם הכול. אספר להם על כל האנשים הטובים לאורך הדרך שעזרו ושנאבקו לצדנו, אבל בעיקר אספר להם שהם הגיבורים האמיתיים בסיפור ושהחוויה המצערת שעברו נחסכה מילדים רבים אחרים.

     

    המסר שאני מקווה להעביר להם הוא מסר של נחישות, של התמדה עיקשת, של ניצחונות והשגת יעדים, של רדיפת צדק ושל הירתמות למען הקהילה. אני מקווה שהם יהיו גאים באימא ואבא שלהם, אבל הם בעיקר צריכים להיות גאים בעצמם.

     

    הטור נכתב בעילום שם כדי לא לחשוף את זהותם של הילדים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מוטי קמחי
    "אילו הייתי תוקף את הגננות, הייתי בדיוק כמוהן"
    צילום: מוטי קמחי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים