צלמת וקומיקאים סיפור אהבה
סדרת צילומים שובת לב שתמכר בגאלה של מחלקת הילדים שמטפלת בהפרעות קשב וריכוז בבית החולים מאונט סיני, נותנת ביטוי לקומיקאים שחושפים באישיות שלהם זויות שהקהל לא מכיר. לימור עזרן גרפינקל מ-Spotswood בניו ג'רזי נותנת לטיפוסים המיוחדים שבהם במה, ולא מוותרת על שום פרט. ויש מסר.
כשעזרן - גרפינקל נחתה בארה"ב, היא עבדה בתור מדריכה במחנות קיץ. היא התאהבה בניו יורק והחיים גילגלו אותה להשאר על אדמת היבשת. היא מצאה את עצמה מתערה בחברה באופן מוחלט, נישאת ומתגרשת מיהודי-אמריקאי, ואפילו השפה הראשונה שלה נשמעת כמו אנגלית עם מבטא מקומי אחרי עשרים שנה. היא מגשימה את החלום ללמוד פרסום, ומסיימת את לימודיה באוניברסיטת קוני בניו יורק ומתמנה לארט-דיירקטור בחברת פרסום מכובדת. בשפל הכלכלי הגדול של שנת 2008 היא מאבדת את מקום עבודתה יחד עם עוד מאות עובדים בחברה, ומוצאת את עצמה מחוסרת עבודה לזמן ארוך כשהשוק לא מסביר פנים, אפילו לכשרונות כמוהה. "ברגע השפל הזה אמרתי לעצמי שזה הזמן לעשות הסבה מקצועית, וללכת ללמוד את מה שתמיד חלמתי עליו, צילום" היא מספרת "תמיד צילמתי בצורה חובבנית, אבל הרצון לעשות יותר היה טמון בי". אמרה ועשתה ופנתה לסטודיו לצילום שהכירה בסטייטן איילנד. "דרשתי עבודה. לא ביקשתי. אמרתי לבעלים של החברה שאני מוכנה לעשות כל מה שיצטרכו. אני צריכה פרנסה. וכך הפכתי להיות עוזרת צלם למרות שלא היה לי נסיון בכלל. נתנו לי הזדמנות, ואני מודה להם עד היום". זו הדלת שתיפתח לה לעולם הצילום כשהיא תדלג בין הרבה חתונות ובר מצוות, משפחות חרדיות מברוקלין יכירו אותה ויבקשו רק אותה לצלם את הארועים שלהם. היא תהפוך לצלמת הפופולארית של החברה, והם יבינו מהר מאוד שמקומה כצלמת ראשית "צילום חתונות זו טירונות מפרכת. אם לא ידעת צילום ותאורה לפני כן, למדת במהירות לעבור מתאורת אולם לתאורת חוץ כהרף עין. זו עבודה פיזית ונפשית קשה".
שנה אחרי שהתראיינה לחברת פרסום גדולה אחרת, בעוד היא הופכת להיות הצלמת של העולם החסידי, חזרו אליה וביקשו אותה למשרת ארט דיירקטור. התוספת הנכבדת שהביאה איתה לרזומה הביאה את החברה לתת לה את המפתחות לעולם הצילום המסחרי בתחום הפרסום, והיא מצאה את עצמה מצלמת קמפיינים גדולים שמתפרסמים ברחבי העולם, כשהיא מקבלת את המנדט המלא לפעול. "על הדרך התחלתי לצלם ארכיטקטורה מסחרית" היא מספרת "לא ויתרתי על שום עבודה, בחברה שעבדתי בה הפחיתו לכל העובדים 20% מהשכר כדי לא לפטר אנשים, והייתי צמאה לכל הכנסה, עבדתי עד שהגעתי להתמוטטות פיזית ונפשית". עזרן גרפינקל הבינה שהיא צריכה לותר על משהו, וזנחה את צילום החתונות שלא הביא לה פרנסה מספקת, אבל דרש עבודה קשה, ופנתה לצילום המסחרי שההכנסה בצידו היתה משמעותית הרבה יותר וגם העבודה היתה קלה יותר. במהרה קיבלה פרוייקטים והרווחה הגיעה.
זו הנקודה שבה היא מבינה שזו ההזדמנות שלה לעשות משהו אחר. והיא מחפשת לצלם פרוייקט שתוכל לתרום אותו לחברה. האהבה והרגישות שלה לילדים, יחד עם ההפנמה שיש בחיים מעצורים שאפשר להתיר באמצעים שונים, ואם לא, אתה תקוע, הביאה אותה לבית החולים מאונט סיני בניו יורק, שם היא מציעה למחלקה שמטפלת בהפרעות קשב ולימוד (ADD, ADHD ועוד הפרעות נלוות) את תמיכתה בארוע הצדקה שהם מרימים. הרעיון שלה לתרום סדרה גדולה של עבודות שתפיק לכבודם מתקבל בברכה, והיא יוצאת לדרך.
"תמיד אהבתי קומיקאים" היא מספרת "גם הם אנשים עם בעיות, פחדים ועניינים נפשיים אחרים. בשונה מרב החברה הם מסוגלים לעמוד על הבמה ולדבר על זה ואף להצחיק. נראה כאילו זה קל להם. אבל להיות קומיקאי זו עבודה קשה מאוד". כשהיא מחליטה להפוך אותם לפרוייקט הצילום שלה, היא ניגשת לעבודה בצורה מושכלת, עד כדי כך שהיא לוקחת קורס לקומיקאים עלמנת להכיר את העולם שלהם מקרוב. "כל אחד מהקומיקאים שאני בוחרת לסדרת הצילומים עובר איתי תהליך ארוך עד שאנחנו מגיעים לסט. אני לומדת להכיר אותם באמצעות ראיונות עם כל אחד מהם שאני מתעדת במחברת, שואלת שאלות אישיות, חופרת לתוך נפשם כדי שאוכל להביא את התוצאה הטובה ביותר שגם הם מצפים לה. הם מספרים לי על החלומות שלהם. אנחנו מדברים עד שאנחנו מרגישים שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להראות בתמונות שלהם. הם מרגישים איתי מאוד בנוח כי גם אני עברתי חרדות, ואני מביטה בהם בגובה העיניים". והיא לומדת עליהם דברים שונים ומשונים. המטרה שלה בסופו של דבר, להביא פרספקטיבה נוספת עליהם, שהקהל לא מכיר ואולי יופתע ממנה.
איך הגעת לרעיון לצלם דוקא קומיקאים? "הראשון שנגעתי בו היה ארדי פוקווא שעבר תאונת דרכים קשה כשנסע יחד עם עמיתו וחברו טרייסי מורגן. פוקווא היה בתרדמת זמן ארוך. כשהתעורר, ביקשתי לצלם את הפורטרט שלו. ממנו בעצם קיבלתי את ההשראה לצלם קומיקאים. את כל השאר בחרתי כי אהבתי והם נענו לי.
איך הם הגיבו לזה שכל העבודה למען תרומה? כולם ללא יוצא מן הכלל היו בעיניין. לא היה היסוס. מעבר לעבודה עם הקומקאים, נרתמו לעבודה צוות גדול שעבד איתי. החל ממאפרת, מלבישה שלעיתים הכינה גם תלבושות מיוחדות כמו הגלימה של כיפה אדומה בשביל כרמן לינצ', אנשים שעוסקים בעיצוב סט ועוד. גיליתי עד כמה אנשים יכולים להיות טובים ותורמים. כל המקומות שצילמתי בהם, חלקם עולים אלפי דולרים לשעה, ניתרמו ללא עלות למען המטרה.
באילו סיפורים מיוחדים נגעת? לכל אחד מהם היה הסיפור האישי שלו, ומזווית שונה. טרייסי מורגן, קומיקאי בעל שם שגם יהיה אורח הכבוד בגאלה, רצה לחזור למקום שהוא גדל בו בברונקס. בסצינה אחת צילמתי אותו בגן השעשועים שהוא שיחק בו בילדות, ונתנו למקום לעבוד איתנו. אח"כ הוא בחר להגיע עם הלמבורגיני שלו לרחוב שגדל בו ולהצטלם שם. אצל ג'סיקה דולפינו שהיתה אז בחודש השמיני להריונה התגלו הפחדים מאבדן הקריירה על הבמה אחרי שתלד. זה דבר ידוע שנשים קומקאיות לא יולדות ילדים כדי שלא יפסידו את הקריירה. הבחירה לצלם אותה פעמיים ולחבר את התמונות כך שהיא תביט לתוך רחמה, אל העתיד המואר שעומד להיוולד לה היתה נכונה לה מאוד. ג'ודי ווסרמן חשפה בפני את הנטייה האובססיבית שלה לשופינג. ערכנו לה סטינג מצחיק עם שקיות קניות ובגדים אקסראווגנדיים כשהיא בעצם ישובה על המדרגות בכניסה לבית ומרוב קניות אין לה כח להכנס לדירה.
לבחירות של הצבעים והתאורה בכל אחד מהצילומים יש כמובן משמעויות. רבים מהם צבעוניים ושמחים וחלקם כהים ודרמתיים. לכל סצנה סיפור. לימור לא חסכה כאן. היא תורמת מעל 30 עבודות שתוצגנה ותימכרנה בגאלה שתתקיים ביום רביעי, 8 בנובמבר במלון פאבליק במנהטן. כל ההכנסות מהמכירות של העבודות, ומהספר שיודפס קודש למחלקה. "המסר שלי הוא שאסור להתבייש, צריך לדבר על החולשות. אני מכירה אנשים שהסתירו, וההפרעות הרסו להם את החיים וזה חבל. יש טיפול, יש מטפלים מסורים, לא צריך להתבוסס בקשיים. אני מצאתי את הדרך לקום יחסית מהר, וגם לדעת לבקש עזרה כשאני בחרדה. רבים מהאמנים מגיעים למצבים של פחדים בלתי נשלטים כשהם רוצים להשיג מטרה. צריך לדעת לזהות את הנקודה הזו, ולעזור לעצמך ולסביבה. אני קמה ומספרת את הסיפור שלי, ולא בקלות, ומאמינה שבאמצעי הזה אני מעלה את המודעות".
לפרטים: http://bit.ly/2iQR43c
