שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת סרט - "להתראות שם למעלה": מרשים, אבל לא חף מבעיות

    לרוב התלונה הבולטת על סרטים בימינו היא שהם ארוכים מדי. במקרה של "להתראות שם למעלה", ההפך הוא הנכון. אף שמדובר בעיבוד לספר צרפתי עב-כרס, אורכו של הסרט לא עולה על שעתיים והקיצוץ מורגש לכל אורכו. ובכל זאת, הסרט על החייל שנפצע בפניו והפך לאומן מסכות, מצליח לרגש


    למען הסר ספק כותרות הפתיחה של "להתראות שם למעלה" (Au revoir là-haut) מבהירות כי מדובר בעיבוד לספרו של פייר למטר שזכה ב-2013 בפרס הגונקור היוקרתי. הספר, שייצא בקרוב בתרגום לעברית בהוצאת בבל, אינו קצר. המהדורה הצרפתית נושקת ל-600 עמודים ואילו אורכו של הסרט של השחקן-במאי אלבר דופונטל הוא פחות משעתיים. בעבודת העיבוד דופונטל שיתף פעולה עם למטר, כך שניתן להניח כי מה שנשאר על המסך נעשה בדעתו והסכמתו של הסופר. בכל זאת, וחרף המעלות של הסרט, יש תחושה כאילו הוא נערך ממיני סדרה בת כמה פרקים. קיצור הפוגע בהבנת השתלשלות האירועים, בסבירות של המוצג, ובאימפקט הרגשי אליו מכוון סופו של הסרט.

     

    "להתראות שם למעלה" - טריילר

    "להתראות שם למעלה" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    נפגע בפניו והופך לאומן מסכות. מתוך הסרט ()
    נפגע בפניו והופך לאומן מסכות. מתוך הסרט

    בסיפור המסגרת אנו נמצאים במרוקו ב-1920, כאשר אלבר מילאר (דופונטל) נעצר ומובא לחקירה בתחנת המשטרה הצרפתית. הוא מגולל את סיפורו לקצין שיש לו, כך נראה, את כל הזמן שבעולם. חזרה לנובמבר 1918, שלהי מלחמת העולם הראשונה, ולקו חזית שבו מתחפרים צרפתים וגרמנים אלו מול אלו וממתינים לסיומה הקרוב של המלחמה. מילאר, חייל לא צעיר שהיה רואה חשבון בפריז, יושב מול חייל צעיר יותר בשם אדואר פריקור (השחקן הארגנטינאי נהואל פרז-ביסקיארט שפרץ לאחרונה ב"120 פעימות לדקה"). פריקור הוא צייר מחונן, בן לאב בנקאי עשיר ודומיננטי (נילס ארסטרופ). כשם שפריקור השתמש בציוריו ללעוג לאביו, כך הוא מתעד כעת את החיילים הנמצאים לצדו. בין מילאר לפריקור ישנם הבדלים ניכרים של מעמד, גיל ואופי אך המלחמה תזמן להם גורל משותף.

     

    בנוסח המוכר מ"שבילי התהילה" (1957) (הספר של המפרי קוב והסרט של סטנלי קובריק) גם הפעם ישנו קצין המוציא את החיילים לסבב לחימה חסר תכלית. הפעם לא מדובר בגנרל היושב במטה מפואר אלא בקפטן המפלצתי אנרי ד'אולני-פרדל (לורן לפיט) המשמש כמפקד של החיילים בחפירה. לא רק שהוא שולח שני חיילים למשימת סיור שיכולה להצית קרב מיותר, הוא, כך מגלה מילאר, גם יורה להם בגב לאחר שהאש ניצתה.

     

    הקרב המתרחש בתחילת הסרט מרשים קולנועית ומפגין את היכולות הוויזואליות שיהיו ניכרות לכל אורכו. הצלם וינסנט מתיאס משתמש במצלמה דיגיטלית אך משיג איכויות המחקות את הצילום הצבעוני המוקדם (שיטת אוטוכרום). יחד עם תנועות המצלמה המורכבות (ולעיתים אף הראוותניות) והשימוש המרובה בזוויות גבוהות במיוחד, נדמה כי הסגנון משמש כאמצעי המרכך את הזוועות של המלחמה גם כאשר הן אינן נחסכות מהצופים.

     

    שני חיילים במלחמת העולם השנייה. מתוך
    שני חיילים במלחמת העולם הראשונה. מתוך "להתראות שם למעלה"
     

    במהלך הקרב מילאר נקלע למצב של מוות וודאי אך ניצל בזכות פריקור. שנייה אחר כך פריקור נפגע קשות בפניו. בתחילת השיקום מילאר יגנוב מורפין עבור מצילו, ובהמשך, כשיבין כי הדבר המפחיד אותו מכל הוא לפגוש את אביו, הוא יזייף את זהותו של פריקור כאילו מת בשדה הקרב.

     

    מרבית עלילת הסרט מתרחשת בפריז שלאחר המלחמה. מילאר התנתק מארוסתו, עובד בעבודות דחק, ומנסה לפרנס ולסעוד את פריקור. שניהם חיים בעליית גג שהופכת לסדנה שבה פריקור, כאשר הוא מתחיל להתאושש, שב לצייר וכעת גם מעצב מסיכות אומנותיות המסתירות את החלק החסר בפניו. הוא מתחיל גם לרקום מזימת נוכלות שמהווה סוג של התרסה כלפי צרפת שידעה לשלוח את החיילים למלחמה אך לא ידעה כיצד לקבל אותם חזרה.

     

    תפקידו של קפטן ד'אולני-פרדל בעלילה לא הסתיים. במספר קפיצות עלילתיות לא לגמרי מוסברות הוא מוצג כבעלים של בית קברות לחללי המלחמה, המפגין בוז לכבוד הנופלים ומבצע מעשה נוכלות. בשונה מהנוכלות של מילאר ופריקור כאן אין שום נסיבות מקלות. בנוסף, הקפטן משתחל, שוב בדרך שלא לגמרי ברורה מבחינה תסריטאית, למשפחתו של פריקור.

     

    גם האב הבנקאי, שלמיטב ידיעתו בנו נהרג במלחמה, מתחיל לגלות סימנים לשינוי בתחושותיו בכל הנוגע לבנו. גם כאן התהליך היה נשכר מדקות נוספות. השינוי מוביל למעשה שיחבר את האב חזרה לעולמו של בנו. כמו במקרה של קפטן ד'אולני-פרדל, כך גם בהחלטותיו של האב, יהיה אלמנט יוצא דופן של צירוף מקרים. עד לרמה שיש בה מהמפוקפק, שלא לומר המופרך. דבר שיימשך ממש עד סופו של הסרט.

     

    מתוך

    ייתכן שצירופי מקרים היו פחות בוטים אם לא היה מורגש הקיצוץ הניכר ממה שהיה בספר. ייתכן שצירוף המקרים הוא חלק מהאופי של האגדה הקודרת שאותה מנסה הסרט לעצב. הגישה מזכירה את סרט מלחמת העולם הראשונה "שנים של אירוסים" (ז'אן-פייר ז'אנה) המשתמש בסגנון חזותי לא בלתי דומה כדי לתאר את החיפוש של אישה צעירה אחרי ארוסה הנעדר. צירופי המקרים אומנם אינם קיצוניים או מוצגים באופן מסוגנן כמו ב"אמלי" (2001), סרט אחר של ז'אנה, אבל הם מספיקים בכדי לחייב מידה ניכרת של השעיית אי האמון.

     

    האופי של אגדה קודרת נתמך בעבודת העיצוב של הבגדים, הציורים ובעיקר המסכות מעשה ידיו של פריקור. הוא סוג של גאון המצליח לבנות, מבלי שברור מהיכן מגיעים החומרים, שלל מסיכות המתכתבות עם דפוסים סגנוניים הפורחים באותה תקופה בפריז – בירת המודרניזם של האומנות הפלסטית. על אחת המסכות אפילו מודבקת משתנה קטנה, סוג של מחווה לפסל השערורייתי "מזרקה" (1917) של מרסל דושאן. רמת עדכון מרשימה בכל הנוגע לסצנה האומנותית, בעיקר כשמדובר באדם שהיה במלחמה, נפצע בה קשות, וכעת כמעט ולא יוצא מעליית הגג.

     

    דופונטל זכה על עבודת הבימוי בפרס הסזאר. הוא עושה עבודה סבירה כשחקן גם אם הוא נראה מבוגר לדמות אותה הוא מגלם. לפיט (הזכור כשכן האנס מ"היא" של פול ורהובן) עושה דמות קריקטורה של רשע משופם גם אם הוא נמנע מפיתול האצבע מסביב לשפם. ארסטרופ נע במהלך העלילה מהמרוחק לרגשני ועושה זאת במיומנות שהייתה נשכרת מסצנות נוספות. אחרון חביב הוא פרז-ביסקיארט שעומד באתגר הלא פשוט של דמות כמעט אילמת שפניה מוסתרות מאחורי שלל מסיכות דבר המחייב אותו להביע באמצעות גופו ועיניו.


    פורסם לראשונה 26/03/2018 12:56

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים