שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "אני יכול לשחק בשבע שפות. אפילו בסינית"

    הוא רק בן 32 אבל נאוול פרז ביסקיארט נחשב לאחד השחקנים המבוקשים בצרפת היום, והוא בכלל נולד בארגנטינה. בריאיון ל-ynet לרגל פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי הוא מספר על שני הסרטים שבכיכובו, "להתראות שם למעלה" ו"120 פעימות בדקה", מקטר על הקהל האמריקני ("ילדותיים ופוריטניים") וחושף את משיכתו לעולם המשחק: "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, ומצד שני רציתי לעשות הכול"

    שבועות אחדים לפני שזכה בפרס הסזאר לשחקן המבטיח של השנה, יושב נאוול פרז ביסקיארט בסוויטה של אחד ממלונות היוקרה של פריז, ונושא על כתפיו הצנומות את עול סבל האנושות. הכוכב הממריא, הומו מוצהר, יליד ארגנטינה עם שורשים באסקים, מוטרד הן מהנעשה על הכדור והן ממצב קהילת הלהט"בים. "באופן כללי, אני אף פעם לא מרוצה מהעולם", הוא מתוודה באוזניי.

     

    "יש הרבה בעיות ואלימות אחד כלפי השני וזה דורש מאבק ממושך כדי שבני האדם יזכו למעט כבוד. דונלד טראמפ אמר לפני כמה ימים שאם אתה רופא אתה יכול לסרב לטפל בלה"טבים והוא גם אמר שלטראנסים אין מקום בצבא. תחשוב על גייז, שהם גם שחורים. יש כל הרבה אנשים עם קשיים גדולים בעולמנו", הוא נאנח.

     

     

    הכוכב של פרסי הסזאר. נאוול פרז ביסקיארט (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    הכוכב של פרסי הסזאר. נאוול פרז ביסקיארט(צילום: AFP)
     

    אתה מעורב פוליטית ופועל לעשות שנוי?

    "תשמע, אני מנסה, אבל בגלל הקריירה שלי, אני מתרוצץ ממקום למקום, ואני לא יכול להיות מחובר לארגון או לאנשים שלוחמים למען דבר כל שהוא, על בסיס יום יומי. אבל אם תתקיים מחר הפגנה ואני מסכים עם הדברים שלשמה היא מתקיימת, ואני בדיוק פנוי, אני אהיה שם כמובן".

     

    מבחינה מקצועית לביסקיארט אין שום סיבות לקטר - טקס הסזאר האחרון, התשובה הצרפתית לאוסקר, נשלט על ידי שני סרטים, בהם הוא מככב: "להתראות שם למעלה" שעוטר בחמישה פסלונים, ו"120 פעימות בדקה" שגרף שישה פסלונים, כולל פרס הסרט המצטיין. מה שהבהיר סופית, שזאת הייתה שנת הפריצה הגדולה של השחקן בן ה-32.

     

    שני הסרטים האלה מגיעים עכשיו לישראל. ראשית הם יוצגו בפסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-15, שנפתח מחר (ג') בסינמטקים ברחבי הארץ, ומשם הם ימשיכו לבתי הקולנוע. "אני שמח שלשני הסרטים האלה יש מפיצים בישראל", אומר ביסקיארט, "ואני מאוד אשמח להגיע מתישהו לתל אביב. שמעתי עליה הרבה דברים טובים".

     

    "להתראות שם למעלה" חונך את הפסטיבל בנוכחות אלבר דופונטל, הבמאי והשחקן הראשי. העלילה מסתמכת על ספרו עב הכרס ועטור פרס הגונקור של פייר למטרה, ועוסקת בשני חיילים צרפתיים, שנפגשו בשוחות של הקרבות עקובי הדם של מלחמת הראשונה: האחד הופך להיות מנהל חשבונות (דופונטל) והשני אומן יצירתי (ביסקיארט) שנפצע קשה ואף נחשב למת, ומסתתר מאחורי מסכות, גם כדי להסתיר את הפציעה שעיוותה את פניו.

     

    השניים רוקחים מזימה מתוחכמת לנקום בקצין מושחת ומתועב, שאחראי למתקפה האחרונה והמיותרת שטלטלה את חייהם, רגע לפני הפסקת האש, ואחרי המלחמה התעשר על חשבון המתים.


    מתוך "להתראות שם למעלה"  ()
    מתוך "להתראות שם למעלה"

     

    "המסכה לא הרגיזה אותי"  ()
    "המסכה לא הרגיזה אותי"
     

    בספר "להתראות שם למעלה", הדמות שאתה מגלם מעדיפה גברים. בעיבוד הקולנועי, זה עבר שינוי. כהומו מוצהר, זה לא הפריע לך?

    "אלבר הבמאי לא רצה שהדמות שלי תהיה הומו, אז דיברתי אתו על זה, אבל זו הייתה החלטה שלו. היו אנשים שקראו את הספר ולא אהבו את השינוי הזה. הדמות שאני מגלם היא כמו ז'אן קוקטו וסלבדור דאלי – אומנים ביסקסואלים חופשיים, שבתקופה שבה הם חיו ופעלו לא הבינו אותם לגמרי. יוצרים שהקדימו את זמנם ונדחו על יד החברה".

     

    ב"להתראות שם למעלה", רוב הסרט אתה מסתתר מאחורי מסכה מעוצבת. איך זה היה לשחק מאחורי מסכה?

    "המסכה לא הרגיזה אותי. אני משחק עם המסכה, אבל היא משחקת גם בי. הדמות שלי לא מבטאת את עצמה בקול שלה, אלא עם הגוף, העיניים, הג'סטות. וכמובן המסכות. כששמתי על פני את מסיכת האריה, אלבר אמר לי: 'אל תסתכל עלי בצורה כזו'. הוא נלחץ. זה מטורף אבל המסכה והתגובה האנושית אליה, היו כל כך מדויקים. הם הביעו את הרגשות שהיה צריך להעביר באותו רגע בסצנה. המחסומים שהייתי צריך להתגבר עליהם, דווקא שחררו אותי".

     

    המסכות כל כך יפות - איזו אהבת במיוחד?

    "זו של האישה ברוח פיקאסו. היא מבריקה. מאוד מסתורית, מאוד מרשימה".

     

    איך עבדת על הקול של הדמות?

    "זהו קול עמוק , צרוד, חנוק, כמו של אנשים שעברו ניתוח גרון. צפיתי בסרטוני וידאו של אנשים שאבדו את מיתרי הקול, בגלל שהיה להם סרטן הגרון והבנתי שהם מנסים לדבר דרך הוושט והקול שיוצא הוא מיוחד. זה היה מעורר השראה".

     

    "120 פעימות בדקה", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון (ויגיע להקרנות מסחריות בארץ בחודש הבא), מסתמך על זיכרונות הבמאי רובין קמפילו מהתקופה שבה הוא היה מעורב בארגון "אקט אפ". הארגון נאבק בהתמודדות הכושלת של הרשויות בצרפת בשנות ה-80 עם מגפת האיידס, שגבתה קורבנות רבים, ופעל להגברת המודעות, לטיפול בחולים ולמניעת הדבקה.

     

    מתוך "120 פעימות בדקה" ()
    מתוך "120 פעימות בדקה"

      

    אתה נולדת ב-1986, כך שגדלת בתקופה שבה האיידס כבר לא היה גזר דין מוות.

    "נכון אני נולדתי לדור שכבר היה מודע לקונדומים, והיה מודע לסכנות ולאמצעי מניעה, ואני לא מפחד מ-HIV, אבל כשאני מדבר כיום עם צעירים, אני קצת מוטרד. הצעירים כיום לא רואים פרסומים עם אזהרות והכוונה. וזה מסוכן ומטריד. אם אתה צעיר שגדל עכשיו ואין לך משפחה או בית ספר שיחנך אותך איך להגן על עצמך, אני בטוח שהוא יהיה בסיכון".

     

    בכלל, ביסקיארט סבור שיש עוד הרבה עבודה לעשות בתחום. "אני מכיר אנשים שנושאים את הנגיף ולא מעזים לספר. אני לא אכריח אותם ולא אחשוף אותם, אבל עד היום הם מתביישים לדבר על זה. אם נשא איידס הולך לקבל עבודה - האם הוא יספר שהוא נושא את הנגיף? כמובן שלא. אם אתה נושא את הנגיף אתה נחשב למדבק ולמסוכן, אבל אם אתה נאבק במחלת הסרטן אתה גיבור, כי אתה נלחם על חייך. לצערי כך עדיין מסתכלים על נשאי איידס".

     

    אתה משוטט הרבה בעולם עם "120 פעימות בדקה". איזה תגובות אתה מקבל?

    "בעיקר חיוביות. אחרי הבכורה בקאן, אנשים כל כך טולטלו, שהם לא הגיעו למסיבה. הם היו נרגשים מדי. צעירים מקבלים השראה וגם הם רוצים להיות מעורבים ולהילחם, כמו החבורה שמוצגת בסרט. מעניין במיוחד לפגוש אנשים שלא רצו בשעתו לדעת על האיידס, לא התייחסו למחלה, והעדיפו לעצום עיניים - חלקם מרגישים רגשות אשמה והם מודים לנו על הסרט, כי בפעם הראשונה הם רואים את מה שהם לא יכלו לראות באותו זמן.

     

    "חשוב לי להציג את הסרט במדינות בהן ההומופוביה שולטת, כמו הודו. הופתעתי כשזכינו בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל בגואה. יש אנשים שבאים אלי ומספרים שזה סיפור האהבה הכי יפה שהם ראו בחייהם. זהו סרט גדול שיכול לגעת בהרבה אנשים וכל אחד יכול לעשות את הדרך שלו באמצעותו". 

     

     

     (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)

    ביסקיארט מגלה שהוא התאכזב מהתגובה של האמריקאים ל"120 פעימות בדקה". "בארה"ב היו מזועזעים מהסרט. הם לא רגילים לראות סרטים כאלה. נמאס להם מסרטים על איידס ומסרטים עם כל כך הרבה סקס ותחושה של משהו פראי. הם לא מסוגלים להתמודד עם דברים בסגנון אחר. האמריקאים כנראה לא התחברו לסיפור האהבה שהצגנו. חשבתי שהתגובה באמריקה הייתה מאד ילדותית ופוריטנית".

     

    ביסקיארט החל לשחק בגיל צעיר, והופיע בגרסה הארגנטינאית ל"עקרות בית נואשות". בגיל 21 כבר עזב את מולדתו, והחלט לשוטט בעולם. "בגיל 21 קיבלתי מלגה ועברתי לעבוד בניו יורק. הצטרפתי ללהקת התיאטרון 'ווסטר גרופ' שבין מקימיה נמנים השחקן וילם דפו ואליזבת לקומפט, רעייתו הראשונה. דפו עזב את הלהקה ואת אשתו בדיוק כשהגעתי. העבודה עם הלהקה עזרה לי לקבע את היחסים שלי עם העולם. שלא תמיד היו מבוססים על דיבור".

     

    "ומאז אני גר בכל מקום", הוא מעיד על עצמו. "אני נווד, אבל זה לא הפרופיל שבחרתי לעצמי. עבדתי כבר בצרפת, ספרד, בלגיה, איטליה, גרמניה, בריטניה. בכל מקום שיש לי עבודה. אני יכול לשחק בשבע שפות. יודע אפילו מעט סינית. אני חושב שאני גם סוג של מתחזה, כי אני מככב בקולנוע בצרפת, שהיא לא הארץ ממנה אני בא. אני רוצה להחמיא למפיקים הצרפתיים שנעתרו לתשוקה של הבמאים להציע תפקידים ראשיים לשחקן מאד לא מוכר. בחרתי את הג'וב הזה, כי לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים ומצד שני רצתי לעשות הכול. ומשחק מאפשר לחיות כל פעם חיים אחרים".

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים