שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חשים קורבן של הנסיבות? זאת הסיבה לכך

    אצל אנשים עם נטייה לרחמים עצמיים היחסים בעבר ובהווה מאורגנים סביב היותם קורבן: אהבות שבהן הם ננטשו או נבגדו, או יחסים בהווה שבהם הם חיים בתחושה מתמדת של אכזבה וויתור. למה זה קורה להם וכיצד ניתן להשתחרר מהרחמים העצמיים ולקבל אחריות על חיינו?

    הצלקות הרומנטיות שלנו שהן שריד לפגיעות העבר, מקבלות לא פעם צורה של קורבנות, כלומר "היא או הוא עשו לי עוול". אצל אנשים עם נטייה לרחמים עצמיים היחסים בעבר ובהווה מאורגנים סביב היותם קורבן: אהבות שבהן הם ננטשו או נבגדו, או יחסים בהווה שבהם הם חיים בתחושה מתמדת של אכזבה וויתור.

     

    אבל לא רק במסגרת יחסים זה קורה, רחמים עצמיים הופכים לצורה העיקרית שדרכה אנשים חווים את עצמם בכל מישורי החיים, ולחוויית עצמי זו מתלוות תחושות של דשדוש, חוסר תנועה, פסיביות והרגשה של פוטנציאל לא ממומש, ואני אדגים: אישה מגיעה לטיפול כשהיא חווה תקיעות ביחסיה עם גברים ובחייה בכלל. החיים מרגישים לה כסרט חולף בזמן שהיא עומדת במקום. היא רוצה לעשות דברים כמו להירשם לאתרי היכרויות, להחליף עבודה, ללכת ללמוד, אבל שום דבר מזה לא קורה.

    אכלו לי, שתו לי (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    אכלו לי, שתו לי(צילום: Shutterstock)
     

    כאשר היא מספרת על חייה זה מרגיש שכוחות עלומים וכבירים מרתקים אותה למשבצת מסוימת שלא ניתן להיחלץ ממנה. היא אינה מתמידה בטיפול והסיבות לביטול המפגשים הן תמיד מחוץ לשליטתה. היא מתעלמת כמובן מהעובדה שהיא זו שמבטלת בסופו של דבר, והטיפול הופך לסוג של טיול. אין בו משהו מחייב. פגישה ועוד פגישה, ונראה שכלום לא משתנה בחייה. עם הזמן אני מרגיש אשמה על כך שאני לא מצליח לעזור לה. ואולי אני פשוט לא המטפל המתאים לה?

     

    בין אשמה לרחמים עצמיים

    בטור הקודם דיברנו על אשמה ועל המניפולציות שאנו עושים בכדי לא לפגוש אותה באמת. אולם מה לרחמים עצמיים ולאשמה? במבט ראשון, אין ביניהם קשר, הם אפילו הפכים. אך במבט מעמיק יותר אפשר לראות איך אשמה ורחמים עצמיים דווקא קשורים בקשר הדוק אך נסתר זה לזה. תחושה של רחמים עצמיים משמשת כהגנה פסיכולוגית מתוחכמת מפני מפגש עם תחושה אמיתית של אשמה.

     

    אם זכור לכם מהטור הקודם, נשיאה באשמה היא חלק חשוב מאוד בגדילה הפסיכולוגית שלנו. אנשים המאמצים רחמים עצמיים כמסגרת התייחסות אל העולם, בעצם מגנים על עצמם מפני גדילה, כיוון שגדילה בין היתר עוברת דרך היכולת להכיר במגרעותיי ובחסרונותיי ועדיין לחיות חיים מלאים וטובים. אנשים המאמצים גישה של רחמים עצמיים מפחדים לעשות זאת. אימוץ תפקיד הקורבן או הקדוש המעונה אל מול אחרים והחיים בכלל, פועל כהגנה מראש מפני לקיחת אחריות על המגרעות, האכזבות והכישלונות שלנו, אשר מטבע הדברים יקרו לנו כשנצא לדרך ונחייה את חיינו כפי שאנו רוצים.

     

     

    זוכרים את המטופלת שגרמה לי להרגיש אשמה? האשמה לא נעלמת מעולמו של המרחם על עצמו, היא פשוט מושלכת (כמנגנון הגנה פסיכולוגי) אל האחר, מופקדת אצלו, נזרעת וממתינה לשווא שהאחר (או החיים בכלל) יביע חרטה, יתקן את דרכיו ויפעל בכדי לגרום לו סוף-סוף לחיות את חייו כפי שהוא רוצה באמת. זה פשוט הרבה יותר קל כשמישהו אחר מרגיש את האשמה עבורך. על פי היגיון זה, אנשים שגדלים עם נטייה לרחמים עצמיים גדלו בסביבה שתגמלה באופן בלתי מודע נטייה לרחמים עצמיים במקום בגרות, עצמאות ונטילת אחריות. לעיתים אפשר לראות גם את הצד השני - חינוך נוקשה לאחריות ולמושלמות, כך שהאפשרות לפגוש את החלקים הלא מושלמים של עצמי, את האפשרות לקלקל ולהתחרט על כך, לא קיבלה ביטוי ולגיטימציה.

     

    אנשים אלא גדלים כמבוגרים שאינם מסוגלים להרגיש לעיתים אשמה ולעבור הלאה, ובמקום זאת הם שוקעים לתוך רחמים עצמיים ודורשים מאחרים את מידת החמלה שאין להם בעבור עצמם. ואם כבר אנו עוסקים בחמלה, יש הבדל תהומי בין רחמים לחמלה. בעוד שברחמים צד אחד מסתכל מלמעלה על האחר בעודו חושב בסתר "איזה מזל שאני לא במצב הזה", בחמלה צד אחד מסתכל על האחר בגובה העיניים ומרגיש מתוך חוויותיו האישיות מה זה להיות במקומו.

     

    בגרות וקבלת אחריות

    אי אפשר לדבר על רחמים עצמיים בלי לדבר על אחריות אישית. אם, כפי שראינו, הלקאה עצמית נובעת מהמחשבה הגרנדיוזית שיש לנו הרבה יותר שליטה על החיים ועל עצמנו ממה שבפועל יש לנו, רחמים עצמיים נובעים מהמחשבה ההפוכה שיש לנו הרבה פחות שליטה על החיים ועל עצמנו ממה שבפועל יש לנו. כלומר, רחמים עצמיים הם סוג של הונאה עצמית, שבאמצעותה אנו הופכים את עצמנו לקורבנות תמימים, מסירים מידה רבה של אחריות אישית מעצמנו ומעבירים אותה לאחרים.

     

    אחד ההיבטים החשובים של בגרות היא אחריות, וקבלת אחריות היא תנאי הכרחי לשינוי בעקבות טיפול. כל עוד אדם מאמין שמצבו נגרם על ידי מישהו אחר או על ידי כוח חיצוני, אין לו כל סיבה להתחייב לשינוי אישי. אותה אישה שהייתה בטיפול רצתה אולם לא עשתה, וזאת מכיוון שלעשות זה לקבל אחריות לטעויות ולחרטות שאולי יגיעו בהמשך.

    גם ככה שום דבר טוב לא יקרה לי, אז למה לטרוח? (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    גם ככה שום דבר טוב לא יקרה לי, אז למה לטרוח?(צילום: Shutterstock)
     

    קבלת אחריות היא ההבנה שהחיים הם מה שאנו עושים מהם, ושהיחסים שלנו הם השתקפות של מידת הבשלות והבגרות שלנו. אחת התלונות של אותה אישה הייתה שגברים מתייחסים אליה כמובנת מאליה, רוצים רק לשכב איתה ותמיד נעלמים מחייה. אולם למעשה הם עשו כמצוותה הלא מודעת כיוון שבהתנהגותם הם ביטאו את מה שהיא חשבה על עצמה: שהיא מסכנה, שחייה עומדים במקום, שאין לה מה להציע מעבר למין, ושגברים, בדומה להקשרים אחרים, יגרמו לה להפוך לקורבן שיש לרחם עליו.

     

    עיוות תפיסתי זה התבטא בכך שהיא התנהגה באופן שעורר בדיוק את ההתנהגות שהיא חששה ממנה. תמרון זה של "נבואה שמגשימה את עצמה", מתרחש לעיתים קרובות מאד: אנחנו מצפים למשהו שיקרה, ואז מתנהגים באופן שגורם לזה לקרות, ולאחר מכן מעבירים את האשמה ואת האחריות לאחרים. לרחמים עצמיים יש בן דוד קרוב והוא הדיכאון. מרטין סליגמן, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, ניסח מודל שאנו יכולים להיעזר בו כאן, הקרוי מודל "חוסר האונים הנרכש". מודל זה מדבר על כך שמרכיבי הדיכאון והייאוש מקורם במסקנה המוטעית המתגבשת בשלב מוקדם יחסית בחיים, שאין לנו שום השפעה על תוצאות מאמצינו.

     

    להחזיר את תחושת השליטה העצמית לאדם

    מדוע אנשים מסוימים מפתחים תחושה של שליטה ויכולת בעוד אחרים לא? הדבר טמון באופן לא מפתיע בסביבה המשפחתית: סביבה המעניקה עקביות, חום ותשומת לב ונענית לצורכי הילד, היא תנאי מוקדם להתפתחות מה שנקרא "מוקד שליטה פנימי", ואילו סביבה לא צפויה, לא עקבית ומשתנה תדיר, תורמת לפיתוח מוקד שליטה חיצוני ולחוסר אונים אישי.

     

    איך אפשר להשתחרר מרחמים עצמיים ולקבל אחריות על חיינו? הלוואי וזה היה פשוט כמו שזה נשמע. המטרה היא לנסות ולהחזיר את תחושת הכוח והשליטה העצמית לאדם, ולגרום לו להאמין כי למרות שהשינוי מפחיד הוא אינו מסוכן כפי שהוא חושב ושיש בו את הכוח לשנות. מטבע הדברים זו עבודה עדינה שעוברת דרך חיזוק תחושת עצמי שברירית, וחיזוק האמונה שיש לאדם זכות לרצות ולפעול להשגת רצונו, גם במחיר של מפגש עם אשמה על המקומות בהם הוא לא רק ה"קורבן" אלא גם ה"תליין".

     

    רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    תמיד עושים לי עוול. כלום לא באחריותי
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים