כוחני ודומיננטי: קווים לדמותו של בן הזוג השתלטן
מהי שתלטנות, מה מביא אדם להפוך לשתלטן בקשר זוגי ומדוע כשאני שולט באחר אני נשאר בסופו של דבר לבדי? בטיפול
בואו נדבר על שתלטנות. שתלטנות היא ביטוי של צורך מוגזם בשליטה. היא נגזרת של כוחנות ודומיננטיות יתר, ופעמים רבות מצטרפים אליה גם כפייה, השפלה, צמצום חופש, איום והטלת מורא. תהליך ההתפתחות הפסיכולוגי שלנו כבני אדם צריך לכלול שני הישגים התפתחותיים: האחד הוא להשיג אוטונומיה נפשית, כלומר לפתח את היכולת להיות אינדיבידואלים, להיפרד בהדרגה מהסמכות ההורית שגידלה אותנו ולפתח בתוכנו סמכות פנימית מרגיעה. זה בעצם היכולת שלנו להפוך עם השנים להורה של עצמנו.
ההישג השני, המשלים את הראשון, קשור ביכולת שלנו להפוך ליצורים חברתיים, להיות חלק מזוג או מקבוצה. הישג זה קשור ביכולת שלנו ליהנות מה"ביחד", מהיכולת לאהוב את האחר, להכיר בו ולהיות מוכר על ידו. רבים מהטיפולים הפסיכולוגיים מתמקדים בהישג הראשון ומזניחים את ההישג השני, אולם בלעדי הישג זה אדם יוכל אומנם לנהל את חייו באופן עצמאי ובוגר ולהתגבר על דחייה, אולם הוא יתקשה לאהוב אחרים מבלי לפחד שהזהות שלו תיפגע.
ההישג הראשון הוא בעצם ההתגברות על הפחד לא-להיות (פחד קיומי), וההישג השני הוא בעצם ההתגברות על הפחד להיות (פחד זהותי). זהו המעבר מ"אני אהיה בסדר גם אם לא יאהבו אותי" (ההישג הראשון), ל-"אני יכול לאהוב אחרים בלי לפחד" (ההישג השני). לאהוב אחרים זה מפחיד מכיוון שאני הופך מאינדיבידואל לצמד, ובתנועה המשותפת עם האחר אני מגלה שאני תלוי בו למילוי צרכים פסיכולוגיים רבים, כגון: הכרה, נראות, מוגנות, מובנות ובעיקר הנאה.
זה כיף להיות לבד, אולם זה הרבה יותר מהנה להיות ביחד. מחקרים מעידים כי העוררות הפיזיולוגית שלנו הרבה יותר גבוהה כאשר אנו מאוננים, אולם העוררות הפסיכולוגית שלנו (הנאה וסיפוק) הרבה יותר גבוהה כאשר אנחנו עושים סקס. האדם הוא חיה חברתית, לכן אנו לעולם לא נהיה שלמים בלי האחר. התרבות הקפיטליסטית מפרקת אותנו ליחידים, וכולנו משלמים על כך מחיר בדמות השיעור המזנק של חרדה ודיכאון בעשורים האחרונים.
להקטין את הסכנה או למחוק את האחר?
שתלטנות, אם כן, היא טכניקה שנועדה להתגבר על מציאות שבה לא השלמנו את ההישג ההתפתחותי השני. שתלטנות היא דרך להיות יחד, אך באותה נשימה גם לצמצם את הפחד שלי מתלות באחר ומהסיכון שהקשר איתו מציב לי. מתוך אמונה שאם אני מסוגל להשיג שליטה בעולמו החיצוני והפנימי של האחר, אני מקטין למינימום את הסכנה הנשקפת לי ממנו. אולם אליה וקוץ בה, השתלטנות בעצם מוחקת את האחר, או לפחות מרוקנת אותו מתוכן, ובכך אני נשאר בסופו של דבר לבד.
ברגע שאני שולט בעולמו הסובייקטיבי של האחר, אני בעצם הופך אותו לסוג של עבד, ואז ההכרה והאהבה שהוא מעניק לי שווים בעיני פחות. על מנת שקשר ישגשג וימלא את שני הצדדים, מוכרחה להיות הכרה הדדית. אנחנו צריכים להכיר בכך שיש לאחר עולם משלו שאין לנו עליו שליטה - וטוב שכך, כיוון שרק באופן הזה הוא יוכל להעשיר את עולמנו באמצעות עולמו העצמאי.
לאחר שנוכחנו לדעת כי שתלטנות היא ביטוי של התפתחות פסיכולוגית חלקית, בואו נתבונן רגע בנפשו של הילד על מנת להבין מה השתבש בדרך. בשלב מסוים בילדות אנו נדרשים להשלים את המעבר מ"בלבדיות" ל"ייחודיות". מהפנטזיה שאני בלבדי, כלומר שרק אני מאכלס את עולמה הפנימי של אימי, להבנה שלאימי יש גם עולם פרטי משלה. אומנם אני לא יכול להיות בו היחיד, אך אני יכול להיות בו ייחודי בעבורה. תהליך זה מתעצם באופן טבעי כאשר יש לי אחים, שגם אם בפנטזיה אני רוצה להיפטר מהם, אני מבין שאני לא יכול עקב תגובתה של אימי.
על מנת שיתפתח אצלי עולם פנימי משלי, האם צריכה להתרחק ולחזור באופן הדרגתי, ולהראות לילד שהיא מתגעגעת אליו גם כשהיא לא שם. אם יש אחים בסביבה היא צריכה לאפשר לכל אחד מהם להיות מי שהוא, מבלי ליצור העדפות בין האחים. ייחודיות היא החוויה הפנימית שאני שווה לאחים אך לא זהה להם, ולפיכך כל אחד מאיתנו ראוי לאהבה ולהכרה ייחודית. כאשר תהליך זה לא מתרחש, אני תוקף את זכותו של האחר (האם בילדות או בן-הזוג בהווה) לעולם משלו, ולרצון חופשי משלו, וזו בדיוק השתלטנות.
אם כך, כשעובדים עם הצד השתלטן חשוב לשכך את פחדיו מתלות ואינטימיות. אדם שתלטן הוא אדם שמגיב באגרסיביות לחוויית התלות. הוא מנסה לתת תוקף לשלמותו בכך שהוא עושה מאמץ לגבור על ה"יריב" בכדי להרגיש שהוא אינו תלוי בו. אך כל זה כמובן למראית עין, כיוון שמאחורי השתלטנות מסתתר פחד גדול הדומה לפחד של אדם המרצה את האחר רק כדי לא להידחות על ידו. אלו בעצם של שני צדדים של אותו המטבע. על השתלטן, אם כן, ללמוד כיצד להרפות קצת מהשליטה. דרך אחת לעשות זאת היא לתת ביטוי לרגשותיו השונים כגון: פחד, אשמה, בושה ושנאה, מבלי להתכחש אליהם דרך השתלטנות. להביע רגשות פגיעים מול האחר הוא צעד אמיץ בהרבה מכל מיני התנהגויות אנטי-פוביות בעלות אומץ מדומה.
"מן המקום שאנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב יהודה עמיחי. ויתור על שליטה הוא כמובן קשה במיוחד למי שהתנאי שלו להרגשת ערך הוא להיות צודק, חזק ודומיננטי תמיד. על השתלטן לוותר על השאיפה להיות תמיד חזק יותר, ותמיד בשליטה. עליו לפתח נקודת מבט שונה על הזוגיות דרכה הוא יכול להרגיש שווה ובעל ערך, גם אם לא הוכחה צדקתו. עליו להסכים להפסיק להתחרות ולאמץ גם ערכים של שוויון, חברות ושיתוף. להכיר בכך שבן זוגו אינו נגדו, ואינו נמצא מהצד השני של המתרס כאשר הוא אינו חושב או מרגיש כמוהו. עליו להיווכח כי כאשר הוא מאפשר לאחר להיות מי שהוא, ופועל לשיפור איכות חייו, זה מרגיש טוב לא פחות מלהיות צודק וחזק. תחושות הביטחון והערך האמיתיים שלנו נובעים מהמקום שבו אנחנו מגדילים את האחר ולא הופכים אותו לעבד שלנו.
מהרקע לחזית
ובכל זאת, צריך שניים לטנגו, לכן העבודה לא נגמרת רק בטיפול בשתלטן. גם הצד הנשלט צריך להכיר באחריות למצב שנוצר. האם יכול אדם לשלוט ברעהו? לא באמת, או לפחות לא בלי שיתוף פעולה או הסכמה שבשתיקה. כולנו שווים וחופשיים, וכל אחד יכול לפעול על-פי החלטתו כל עוד הוא מוכן לשלם את המחיר. לאנשים יש הרבה פעמים הרגשה ששולטים בהם בניגוד לרצונם, כאשר לאמתו של דבר הנשלט מוסר את השליטה באופן לא-מודע לידיו של השולט.
למה שהנשלט ימסור את השליטה בו לאחר? בדרך כלל מפני שהוא מרגיש חסר-אונים, חסר-ערך, או שאין לו בחירה. יכולות להיות לכך שתי סיבות עיקריות: האחת היא שהנשלט מאמין כי לאחר יש יותר שכל, יכולת או עוצמה ממנו, ולכן עדיף להשאיר את השליטה בידי האחר. הסיבה השנייה היא חוסר הרצון של הצד הנשלט לשאת בתוצאות אי-הציות. כלומר, הוא מעדיף את הציות, ובלבד שלא לשלם את מחיר המרד: ריבים, כעסים, צעקות, השפלה, פרידה או גירושים, או סתם אי שביעות רצון של הצד השני.
כאן אולי שווה להיזכר בשתי הגישות המגדירות את הרצון שפתחנו איתן את הטור הקודם: הצד הנשלט צריך להעביר את הרצון שלו מהרקע לחזית, כלומר לעבור ממצב של בחירה לא-מודעת להחלטה מודעת ורצונית להפסיק את הדינמיקה שבה מישהו אחר שולט עליו.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות".
