עבר, הווה, עתיד: סטודנטים שעשו שינוי

באמצע החודש שעבר נפתחה שנה הלימודים האקדמית, והלבבות הנרגשים לקראת סמסטר ראשון או נוסף - שייכים, בדרך כלל, להורי הסטודנטים. פגשנו שלושה סטודנטים מקצוות שונים בחברה הישראלית, ושאלנו אותם למה הם החליטו לצאת ללימודים בעולם החדש. גילינו דור צעיר, נחוש, שרוצה מקום בשוק העבודה הישראלי - ולא רוצה לחזור על הטעויות ההיסטוריות של מי שגידלו אותו.

"החברות בכפר אמרו לי: מה, את באמת עוזבת לתל אביב?"

עד גיל 20, סוזאן עבאס ידעה מה היא תעשה כשתהיה גדולה. היא תלמד לבשל, תתחתן ותקים משפחה מרובת ילדים. אלא שאבא שלמד רפואה והיום עובד כאח מוסמך, ואמא שעובדת כמורה לחינוך לגיל הרך גרמו לה לחשוב ברצינות על העתיד שמצפה לה. וכך, בגיל 21 היא החליטה לעזוב את היישוב אבו סנאן שבו גדלה, ולעבור מהירוק של הגליל המערבי - הישר אל הרחובות הסואנים בעיר הגדולה, תל אביב. היום היא סטודנטית לתואר ראשון למדעי המחשב במכון הטכנולוגי בחולון, HIT.

סוזאן עבאס(צילום: באדיבות המכון הטכנולוגי חולון)

"גדלתי בכפר דרוזי, מחשבות של בחורה ללמוד בחוץ לא מקובלות אצלנו", מספרת עבאס. "היו אנשים שהסתכלו עליי בעין עקומה כשהחלטתי לעזוב ולצאת ללמוד. להורים שלי היה קשה לצפות בבת הבכורה והיחידה במשפחה עוזבת את הקן, אבל למזלי הם ראו עולם ומכאן באה התמיכה".

כשעבאס פתחה את דלת הכניסה למכללת HIT בחולון, היא לא ידעה שהיא הבחורה הדרוזית הראשונה במכון. "הרגשתי בודדה. אצלנו בכפר אין יהודים, אתה לומד עברית בתיכון, אבל זה לא אותו הדבר. הייתי קוראת ספרים ברכבת ומנסה לדבר עם עצמי, כדי לדעת אם אני באמת מבינה מה אני קוראת ולהבין את המרצים. בהתחלה, בכלל לא ידעתי שאני הבחורה הדרוזית הראשונה שלומדת ב-HIT".

"בתחילת הדרך הייתי חוזרת הביתה בכל יום. שלוש שעות נסיעה, בחום, בפקקים, רק כדי להגיע הביתה לכפר. עם הזמן, הצוות במכללה עזר לי ומצאתי דירה בתל אביב. אני מודה ששקלתי לפרוש בגלל הלחץ מהבית והקושי בלימודים, אבל היום אני כבר מסיימת את התואר הראשון, וחושבת על להמשיך לתואר שני", היא מספרת. "הרבה חברות הסתכלו עליי מוזר והיה להן קשה עם העובדה שעזבתי את הכפר. שמעתי משפטים כמו מה, את הולכת לתל אביב?; תחזרי, תחזרי לפה. אבל לא וויתרתי. אני רוצה להצליח, לעשות עוד תואר. כשמגיעים למכללה סיורים של בתי ספר מכפרים דרוזיים או ערבים, אני תמיד משתתפת ומספרת להם על החוויה האישית שלי. אני מעבירה את הטיפים שלי להתמודדות עם יציאה מהכפר, גם עם חיפוש דירה במרכז, דבר שהתברר כעניין מורכב לבחורה ערבייה, אני מספרת להם מאילו טעויות כדאי להם להימנע. יש ערך מוסף ליציאה מהאזור המוכר בכפר, מעבר לתואר ולימודים. היום, החברים שלי ישראלים, יהודים. הייתי השושבינה של החברה הכי טובה שלי שהיא יהודייה וכנראה שלא היינו נתקלות אחת בשנייה בשום מקום אחר".

ההורים המהנדסים נאלצו לעשות הסבת מקצוע, הבת - מגשימה חלום

קרן צוקלר לוינמן מאשדוד רק בת 24, אבל נראה שאת רוב חייה היא הקדישה לעבודה למען הקהילה ולמען האנשים שסובבים אותה. בשנתיים האחרונות התעסקה בנגישות בתחום הירידה בשמיעה מתוך ניסיונה האישי, היא חלק מפרויקט כפר הסטודנטים באריאל ופעילה בולטת בעמותת "יחד באריאל".

קרן צוקלר לוינמן(צילום: אופירה דהן, אגודת הסטודנטים אריאל)

"ההורים שלי מהנדסים, אבל ההיסטוריה המקצועית הזו נותרה כנחלת העבר. שניהם עלו לארץ מברית המועצות לשעבר. היום לאבא שלי יש עסק פרטי כטכנאי מכשירי חשמל, ואמא שלי עובדת בחברת סיעוד", היא מספרת.

צוקלר לוינמן מוסיפה: "ההורים שלי לא הגשימו את עצמם בארץ, וזה השפיע על החינוך שלי בבית. בגלל ניסיון העבר שלהם, הם דחפו אותי ללמוד, שלא אתחרט על דברים שלא הספקתי לעשות. הם יודעים מה זה לעבור למדינה אחרת בגיל 30 עם תואר אבל בלי שפה, ולהתחיל מאפס. זה מאוד קשה. אני בטוחה שאם היו נשארים ברוסיה, הם היו פורחים מבחינה מקצועית. אבל אנחנו כאן, ועכשיו אני זו שצריכה ללכת קדימה".

היום, קרן סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל, והעיסוקים שלה מחוץ לשעות הלימודים הם מעין מראה לעבר של הוריה שמלווה אותה. "תמיד אהבתי לעזור ולתרום, אני מרגישה שהמקצוע שאני לומדת הוא חלק ממני. מעבר ללימודים, אני חלק מכפר הסטודנטים ומרכזת קורס דרך עמותת 'יחד באריאל' שנקרא 'עברית עסקית' לעולים חדשים מברית המועצות לשעבר, סוג של שליחות בעקבות הסיפור האישי של ההורים שלי. המטרה היא לפתח את השפה העברית וליצור עבור העולים החדשים חשיפה רחבה לתרבות הישראלית".

ההורים היו עובדי אדמה באתיופיה - הבן: שירת כלוחם בדובדבן ומסיים תואר במשפטים

טקלה אביאלה אנגאו (26) מראשון לציון, עלה לארץ לפני 14 שנים מאתיופיה. הוא מספר על ילדות שבה אבא קם לפני השמש ויוצא לעבוד בשדות, ואמא שהייתה נשארת בבית לגדל את הילדים. "אתיופיה זה לא המקום הייעודי ליהודים", מספר טקלה. "ירושלים היא החלום האמיתי. היחס כלפי יהודי אתיופיה שונה, אני והמשפחה שלי היינו חלק מאלפי יהודים באתיופיה שמחכים לעלות לארץ. ראיתי אנשים שמתים מרעב, חסרי כל, שממשיכים לחכות ולחלום על אדמת ישראל".

טקלה אביאלה אנגאו(צילום: באדיבות הקריה האקדמית אונו. )

"בהתחלה גרנו בערד, ולאחר מכן עברנו לראשון לציון. התחלתי ללמוד עברית במרכז הקליטה, נרשמתי לבית הספר והתחלתי בחיים חדשים. פתאום החלום התחיל לקבל מרקם מציאותי, והבנתי שכמו הקושי שחווינו באתיופיה - קיימים קשיים גם בארץ", הוא מספר. "השלב הבא הוא לגדל עור של פיל, ולעבוד קשה. למדתי בפנימייה במשך ארבע שנים, ומשם למכינה הקדם צבאית. המסלול הנכון לישראלי הנכון. ראיתי את החברים שלי מקבלים זימונים ליחידות מובחרות, ואני – כלום. שום זימון".

על השירות הצבאי שלו הוא סיפר: "ניסיתי לברר מה קורה והסבירו לי שהנתונים שלי לא מתאימים, והציעו לי להיות פקיד. ההורים שלי לא עשו צבא, אין לי היסטוריה של לוחמים במשפחה, גם את השפה בקושי ידעתי. ביקשתי מיונים למרות הנתונים ולא קיבלתי, ביקשתי שוב ולא קיבלתי. שלחתי מאות פקסים בתקווה שאקבל הזדמנות, ובסוף הצלחתי וקיבלתי זימון ליום סיירות, ולבסוף: שירתתי כלוחם דובדבן".

אנגאו לא ויתר על לימודים גבוהים. "אחרי השיחרור החלטתי לטייל בעולם, אבל היה לי ברור שאלך ללמוד משפטים", הוא מספר. "נרשמתי לקריה האקדמית אונו, שהתברר כמקום הכי טוב שיכולתי לבקש. באונו יש תוכנית לסטודנטים יוצאי אתיופיה, לסטודנטים שנחושים ללמוד - אבל מתקשים מבחינה כלכלית. הם נתנו לי ראש שקט, ואפילו סוגיית הגזענות שהעסיקה אותי מאז שעליתי לכאן - לא מוצאת כאן מקום. השנה כבר התחלתי שנה שלישית, ובשנה הבאה אתחיל התמחות".

"כבן הקהילה האתיופית, אני מרגיש שהחברה דורשת ממני להגיד תודה על זה שאני כאן, אבל זו למעשה זכותי. אני יהודי, הגנתי על הבית והמדינה, והחברה כאן צריכה להבין שצעירי העדה האתיופית הם נכס ולא עול. אני אמשיך ללמוד ולפתח את עצמי עד שאגיע לעמדת מפתח ואצליח להשפיע על הקהילה הישראלית", הוא מסכם.