גלזר
אמנון אהרונסקינד נמנה בין חבריו הטובים והקרובים ביותר של אגדת הכדורגל הישראלית שייע גלזר. המילים נוגעות ללב חולק איתנו שחקן נבחרת ישראל לשעבר וכדורגלן הנשמה את מילותיו אחרי לכתו של מי שפתח לו שער לעולם הכדורגל כשמשפחתו לא מבינה מה הילד אמנון רוצה. זכרונות מימים אחרים.
החלוץ המרכזי שייע גלזר היה אחד הכדורגלנים הנודעים והמצליחים של מדינת ישראל. גלזר שהלך לעולמו ביום הולדתו ה-91 הפליא לשחק במדי קבוצת הילדים 'מכבי מיכאל תל אביב' עוד לפני קום המדינה. אפילו באליפות הליגה זכה הרבה לפני שבן גוריון חלם להכריז על הקמת המדינה. הדור של גלזר נעלם אט אט. ישנם שחקני כדורגל, שיבדלו לחיים ארוכים ובריאים, החיים במחוזותינו, ואם הם לא בועטים עוד בכדור, הם מגדלים אחריהם דורות של כדורגלנים. אחד מהם ויקיר הטור שמכסה את הקהילה הישראלית בניו ג'רזי מזה שנים רבות, הוא כדורגלן העבר של נבחרת ישראל, אמנון אהרונסקינד. לימים קיבל אהרונסקינד מלגה ללימודי חינוך גופני במכון וינגייט וחינך יחד עם אשתו טלי דורות רבים של ילדים. מאוחר יותר יגיע עם משפחתו לארה"ב ויקים מחנה קיץ ואח"כ גם יחנך את נכדיו לשחק כדורגל. אחד מהם כבר בדרך לכרי הדשא היותר ירוקים של ישראל.
עם לכתו של שייע גלזר לעולם שכולו טוב, כתב אהרונסקינד זיכרונות שהפכו לסוג של הספד לחברו הקרוב. השניים שיחקו יחד במדי נבחרת ישראל, הבקיעו גולים ותמכו האחד בשני. אבל נראה שהיה ביניהם הרבה מעבר לזה. היתה אחוות חברים, הערצה והרבה הומור משותף שהתאים לרוח התקופה. גלזר היה הותיק, אולי כבר בן 30 כשזיהה את אהרונסקינד הילד בן ה-10 עומד מחוץ לשער המגרש, מתאווה להיות בינהם, ונתן לו את ההזדמנות הראשונה להכנס למגרש שחלם עליו כשהוא מביט בו בגובה העיניים. אהרונסקינד שנישא לאשתו היפה טלי ב-20 בפברואר 1958, ביום שבו זכתה הנבחרת בגמר גביע המדינה שם הבקיע את השער המכריע לצידו של גלזר, חולק את זכרונותיו הטובים מהימים ההם ואת הסיפורים מלאי חוש ההומור בהם הוא נודע, ומזכיר נשכחות, אפילו את שמו של האיצטדיון, לפני שהיה לבלומפילד. במלאת 30 ללכתו של שייע גלזר בשיבה טובה, מובאים כאן הדברים שנכתבו בדם ליבו של אהרונסקינד.
"הטלפון שלי הופצץ משיחות שהגיעו מישראל עם הבשורה המרה על פטירתו של חברי היקר ששימש לי כדמות לחיקוי במשך הקריירה שלי ככדורגלן. כשזכיתי להיקרא על ידי ג'רי בית-הלוי לשחק בבוגרים הייתי בן 16 ושייע בן 30 ובשיאו. התרשמתי מאוד לטובה כשפנה אלי כשווה בין שוים וללא גינוני כוכב עליון ואני אז ילד רועד ומתרגש. לימים כל חברי ידעו שאנו, שייע ואני בקשר חברי הדוק. כשהייתי מגיע לארץ לא היינו נפרדים לדקה וכשחזרתי לניו יורק כמעט כל שבוע אחיו של שייע, בבה גלזר (האח הצעיר. א.ס.ח) שטיפל בשייע במסירות אין קץ, היה מדווח לי על מצבו. היתה לי הזכות לשחק עם שייע באותה קבוצה, מכבי תל אביב, ובנבחרת ישראל ואני מודה ומתוודה שמעולם לא ידעתי מה יעשה עם הכדור שמסרתי לו. רב הפעמים הפתיע אותי וביצע פעולות מפתיעות ומקוריות שהסתיימו בהבקעת שערים מדהימים. לפעמים מצאתי עצמי עומד על המגרש וכאחד האוהדים מגיב במחיאות כפיים ואז רץ לחבקו ולנשקו עם כל הלב.
"שייע לא רק שהיה שחקן ענק שלדעתי בשיאו יכול היה להשתלב בכל קבוצה באירופה, אלא גם אדם יקר, חבר נאמן ובעל חוש הומור נפלא. החבר'ה הוותיקים היו טוענים שנסיעה לטורניר בחו"ל ללא גלזר נחשבת לנסיעת שגרתית ומשעממת. הרוח הטובה שהוא מביא, עם מצב רוחו החיובי והתנהגותו הילדותית והמבדחת היתה מביאה אווירת גיבוש ושימחת חיים לכולם. כמה דוגמאות שאני זוכר (חלק מרבות): בדרבי תל אביבי שנת 1958, אנו מובילים 1:0 בדקה ה-80. שייע נתקל בגדעון טיש (שנחשב כסחיסט) נופל ומתפתל על הדשא ואני מבין שהוא רוצה לבזבז זמן. יוסל'ה מרימוביץ "שמינה" עצמו כרופא במגרש (עבר קורס חובשים בהגא) ניגש, מסובב לשייע את הקרסול בתנועות מהירות, ושייע קם ורץ כשד. כשעברתי לידו ושאלתי איך ריפא אותו כל כך מהר, שייע ענה ללא היסוס "אין לו מושג בטיפול, פשוט נתתי לו את הרגל הבריאה". סיפור שהתרחש באיטליה: באחת הנסיעות לרומא למשחק, עברנו ליד הקולוסיאום המפורסם. כולם יצאו מהאוטובוס לראות ולהצטלם איתו ברקע. שייע כמובן שיחק רמי-קלפים עם יצחק פלשל וכנראה גם הפסיד. קראתי לו: שייע בוא תיראה היסטוריה, הקוליסאום של רומא. תשובתו היתה: "עזוב ראיתי ביפו הרבה בניינים ישנים כאלה. אני עכשיו מופסד". ועוד: אחרי כל משחק אכלנו במסעדת אקרופוליס ברחוב הקישון פינת מרכז מסחרי בדרום תל אביב. סיימנו את המנה הראשונה וחיכינו לקבב האהוב עלינו. אני מתלונן לשייע שיושב לידי, תראה כמה זמן אנו מחכים אני רעב אין לי סבלנות, הוא עונה ללא היסוס "אמנון, תתאפק יקח עוד כחצי שעה, הרגע ראיתי שתפסו את החתול בחצר, עד שיתבשל היטב יקח זמן".
ועוד סיפור חמוד מהימים ההם: שיחקנו נגד בית"ר תל אביב באיצטדיון באסה (שמו של איצטדיון בלומפילד לפני ש"קרן האחים בלומפילד" שיפצה אותו א.ס.ח), החליטו להצמיד לשייע שחקן שלא יזוז ממנו. במחצית שייע אומר לי: "ראית את הכהן הזה? הלכתי לשירותים והוא חיכה לי ליד דלת התא. ברחתי דרך החלון האחורי והוא כנראה עוד עומד שם ומחכה". וגם סיפורי מאמנים לא חסרו: מאמן נבחרת ישראל (והונגריה בשיאה) גיולה מאנדי האגדי סבל מצליעה קשה כתוצאה מפציעה. ביום חופשי אחד, לאחר משחק, שייע ואני יוצאים מחנות בטוקיו ומבחינים במנדי ונחמיה בן אברהם, השדרן הנפלא, צועדים לפנינו. ליבי נחמץ לראות את המאמן הידוע צולע. לפתע שייע, שכעס על מאנדי שלא כלל אותו בהרכב של משחק יום האתמול אומר לי "אמנון יש לי רעיון, תאמר למאנדי שאם ילך צמוד למדרכה עם רגל אחת על המדרכה והשניה על הכביש, לא יראו שהוא צולע". זו היתה בדיחה אכזרית ששייע נבהל ממנה ככל הנראה, ולתגובתי שעכשיו אני קורא לו ומגיש להם את הצעתו, עשיתי עצמי לוקח אויר להוציא קריאה למרחק, שייע נבהל מאוד ומיד שם ידו על הפה שלי, ולא עזב עד שחזרנו למלון ברחוב הבא.
"אחרי נצחוננו בגמר גביע המדינה (שנת 1959 שם אהרונסקינד מבקיע את שער הנצחון ונושא לאישה את טלי עוד באותו ערב. א.ס.ח) שייע שהיה ראש הקבוצה מקבל את הגביע מידי הנשיא יצחק בן צבי. נהוג במעמד זה שכל שחקן עובר ליד הנשיא, הנשיא שואל לשמו ומעניק לו מדליה מוזהבת. כשגלזר לחץ את ידו של הנשיא אמר בן צבי הנכבד "גלזר. שמעתי שם מפורסם זה" שייע ענה לו ללא היסוס "בן צבי גם אני שמעתי שם זה". אני ששמעתי את הדיאלוג רציתי שברגע זה יפער בור בדשא כדי שאוכל להתחבא בו. אלה הם רק סיפורים בודדים מתוך רבים שהתכתבו על התקופה שלנו כשחקנים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. שייע סיפר תמיד כי עזב את בית הספר בכיתה ז' כיוון שהמורה האהובה עליו הלכה לעולמה לאחר תאונת דרכים. הוא לא עשה חשבון לאף אחד, הוא לא שמר כלום בליבו, הוא היה אומר ללא היסוס מה שהרגיש. אדם טוב לב, נדיב וחבר נאמן. שייע אהבתי אותך מאוד!!! תחסר לי. יהי זכרו ברוך."
מערכת ידיעות אמריקה מאחלת לאמנון אהרונסקינד ומשפחתו המיוחדת אריכות ימים, שמחת חיים וסיפורים נפלאים שמביאים את ההיסטוריה של הספורט הישראלי לחיים עוד שנים רבות.
