שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מהמדבר ועד היום: עם אבוד בלי תוכנית עבודה
    בימי הבחירות האלה כדאי במיוחד להיזכר בראשית המפוארת של עם העבדים המורד, שמתישהו שכח לכתוב תוכנית עבודה מסודרת: לומר לעצמו על מה הוא נלחם. כך בשנת 2019 נראים גם חיינו. המנהיגים יודעים שהם יכולים "להיות יפים ולשתוק", בלי שנדרוש מהם להגדיר יעדים או לתת דין וחשבון

    גם במדבר קשה להיות יהודי

    עצי שיטים, אדני כסף, נחושת, זהב, בדי תכלת ארגמן ושש, שמן, אבנים יקרות ועורות אילים. אין אפילו אפשרות לדמיין עם עבדים נס על נפשו, חוצה את ים סוף, נושא בכליו בצק שלא הספיק לתפוח, נושא על כתפיו ילדות קטנות, תומך בנכות וזקנות ובנוסף לכל אלה גם סוחב עצי שיטים ארוכים, רחבים וכבדים כמויות עצומות של בדים, עורות ואבנים יקרות, אה, וגם שמן למאור.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    יש גבול לכמה שאפשר לנצל את מצרים

    "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹות: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב, ל"ה-ל"ו). אבל גם המצרים לא מחזיקים בחצר הבית עצי שיטים באורך חמישה מטרים, או יריעות אילים מאודמים.

     

    וגם אם כן (או אם נקבל את הצעת התרגום הארמי ולפיו חזה יעקב ברוח הקודש את יציאת מצרים ונטע לבניו עצי שיטים) - מי יכולה לברוח למדבר עם ציוד המתאים לבתי עשירים? מפרט המשכן בררני מאוד ביחס לחומרים שיכולים להימצא בידיהם של עם עבדים בורח.

     

    בבית המדרש של הטוקבקים

    בבית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    פנטזיה בלב המדבר

    אני נזכרת בכוכב החלומות של קרשינדו מספרה של דבורה עומר, או בארץ פומפורנל שעליה שר שלמה ארצי. כמה אהבתי בילדותי לדמיין את המקומות שבהם השפע נמצא בשפע, וכל תאוותיי הילדותיות מתממשות.

     

    אולי חרדת חוסר הוודאות של המדבר מביאה לעולם סיפור פנטסטי על עם עבדים עטור זהב, בדי שש ועצי שיטים. אולי כך הרגענו את חרדות הגלות שלנו. אני לא יודעת. חידת המשכן העשיר בלב המדבר מעניינת יותר מכל התשובות שאני יכולה להציע לה.

     

    עושר השמור לבעליו לרעתו

    אם הצלחנו לדמיין את המשכן המדברי עמוס זהב ואבנים טובות, עושרו של המקדש שנבנה בתנאי "איש תחת גפנו" יעלה על המשכן עשרות מונים.

     

    אלא שהעושר הזה רב-פנים וספרי מלכים מעידים שהמקדש הפך לסוג של ביטוח חיים עבור בני ישראל. פעם אחר פעם, יסופר על השקעה כלכלית שנעשתה בבניין המקדש או בכליו, ומיד אחר כך נגלה שהתוספות היקרות נלקחו מהמקדש ונתנו כדמי חסות למלכים

     

    (מלכים א ט"ו, י"ד-י"ז): "וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד... הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב. לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי".

     

    וגם במלכים ב (י"ב, י"ט): "וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל... הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם" (ובמלכים ב ט"ז, ח'): "וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד".

     

    אלה רק חלק מהסיפורים המלמדים איך הפך המקדש לאקורדיון המנגן בקצב המלחמות: גדל ומתפאר בעתות שלום - ותכולתו מתכווצת עם הישמע צעדי מלחמה.

     

    מה תוכנית העבודה שלכם?

    באופן פרדוכסלי המשכן בטוח יותר מהמקדש. על פי אגדת השפע המקראית, לא היה לבני ישראל היוצאים ממצרים צורך של ממש באוצרות שנשאו עמם, ולאחר שנבנה מהם המשכן, לא היה גם מה שיסכן אותו. בדידות המדבר הציעה ביטחון יחסי למשכן היוקרתי.

     

    לעומת זאת, בארץ ישראל מלחמה רדפה מלחמה ועתות השלום היו מוגבלות. אוצרות בית המקדש היו לתקציב הביטחון של ממלכת יהודה, ועל כן המקדש עצמו לא ידע רגעים רבים של איזון ושקט.

     

    כשאני קוראת בספרי מלכים, אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם שואלת בכעס ובכאב: מה תוכנית העבודה שלכם? הלנצח תהפכו מזבחות לחרבות, ושוב למזבחות ושוב, ושוב. כואב לראות שאפילו עבודת האלוהים משתעבדת לריטואל המלחמות האינסופי.

     

    כואב לגלות שלדיירים של ספרי מלכים אין תוכנית עבודה. נראה שמבחינתם מלחמה היא לא אמצעי להשגת שקט, אלא אורח חיים. בדיוק כמו שקמות בבוקר, בדיוק כמו עבודת המקדש. מלחמה היא ריטואל.

     

    "בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה"

    קריאה בספרי מלכים היא חוויה מטלטלת: כמה שנים יכול עם להתקיים במערבולת של מלחמות, בלי להגדיר לעצמו יעדים ודרכים סבירות להשגתם; הנסיבות קובעות מתי נפאר את המקדש ומתי נהפוך את הפאר לשוחד. והעם? כמו אליפלט של תרצה אתר: "אין ראשית לו וסוף והמשך, זימרנוהו בלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך". בין מקדש למלחמה - מתגלגלים.

     

    מבוקשת תוכנית עבודה

    בימי הבחירות האלה כדאי במיוחד לקרוא בתנ"ך; לראות את הראשית המפוארת של עם עבדים מורד ובורח, הנודד ארבעים שנה במדבר, עם מעט אוכל, בגדים ומים - אבל עם משכן מפואר.

     

    העם הזה מגיע לארץ ישראל, מנהל מלחמות כיבוש מרשימות, אבל מתישהו הוא שוכח בשביל מה הוא עשה את כל הדרך הקשה. העם הזה שוכח לכתוב תוכנית עבודה מסודרת: לומר לעצמו על מה הוא נלחם ועל מה יסרב להילחם ואיך יפעל לסיומן של המלחמות.

     

    מובן שלא היינו לבד בסיפור הזה. כך הרי למדנו את ההיסטוריה העולמית בבית ספר: מלחמה רודפת מלחמה רודפת מלחמה. שליטים כובשים ונכבשים – עד העונג הבא.

     

    בימי הבחירות האלה כדאי לנו לנדוד בין סיפורי המדבר לסיפורי המלכים, ולשאול את עצמנו אם זה האידיאל; אם זה הכי טוב שאנחנו יכולות; אם אנחנו מוכנות להסתפק בחיים ללא תוכנית עבודה ושפע איומים בטחוניים.

     

    האם אנחנו מוכנות להמשיך לשלוח את הבנים והבנות שלנו למלחמות שתכליתן לא ידועה, ומחיריהן כבדים; האם אנחנו מוכנות להמשיך לכבוש תחתנו עם אחר בלי לברר מתי זה יסתיים, ולשם מה כל הכיבוש הזה.

     

    מטרות הן לא מותרות

    סלחו לי על משחק המילים, אבל זאת אמת. ממלכות יהודה וישראל לא ידעו מה הן רוצות מהחיים שלהן. הן התנהלו כפי שמתנהלים: גדלו והתכווצו, כבשו ונכבשו, הרגו ונהרגו, עבדו את אלוהים וסחרו בכלי המקדש , ובסוף הן הוגלו.

     

    הגדרת מטרות לא תהפוך מיד את החיים לבטוחים יותר - אבל היא תאפשר לנו להחליט מה חשוב לנו באמת, איפה כדאי לשים את הכסף, היכן נמצא הלב שלנו ואיך ראוי לנהל את הסיכונים. אין דבר יותר מטומטם וחסר אחריות מהחלטה לגלגל את החיים על החרב, סתם כי זה מה שיוצא ואין לנו אומץ לקבל החלטות.

     

    חיים בלי מטרות הם חיים מבוזבזים, וחיים אלימים בלי מטרות הם בזבוז שאין דרך להסבירו, וכך בשנת 2019 נראים גם החיים שלנו. המנהיגים שרוצים שנצביע להם יודעים שהם יכולים "להיות יפים ולשתוק" בלי שנדרוש מהם להגדיר יעדים או לתת דין וחשבון. תקראו בספרי מלכים – זה לא היה נעים ולא הסתיים טוב.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    פעמים רבות אתן מתריסות כנגד האפשרות להיות דתייה וליבראלית. השבוע שמעתי גם את ליאור שליין אומר דברים דומים ביחס לאפשרות שגנץ יזמין את עדינה בר שלום למפלגתו. אני כה לא מסכימה, ובסרטון אני מסבירה למה.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים