שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    סוד כוחה של השואה
    מה שמשאיר את השואה על סדר היום העולמי הוא לא ההיקף הבלתי נתפס של ההשמדה, אלא הדמיון - בין הנרצחים לבין האדם המערבי של ימינו ובינם לבין הרוצחים. יש מזה לקח לכולנו

    הפיצוץ ביחסי ישראל-פולין השבוע הוא פרק נוסף בדרמה ענקית שלא נגמרת לעולם – הדרמה של השואה וזיכרון השואה. אני לא קורא מחשבות, ולכן אין לי דרך לברר אם הבחירות המתקרבות, כאן ושם, הם הסיבה האמיתית למשבר.

     

    אני רוצה לשאול שאלה אחרת לגמרי: בין אם המשבר הזה ספונטני ובין אם הוא מבוים, איך סיפור השואה לא יורד אף פעם מסדר היום של כל העולם, ולא רק מסדר היום שלנו ושל הפולנים? מה גורם לכך שהיום, כמעט 74 שנים אחרי שהאש כבתה בכבשנים ההם, זיכרון השואה עדיין מעורר עניין ורגשות חזקים, ועושה כותרות בכל מקום בעולם, לא רק אצלנו? איך זה שעדיין נכתבים על השואה רבי מכר בינלאומיים, כמו הספר "המקעקע מאושוויץ" שיצא לאור בשנה שעברה, וכבר הפך לקלאסיקה?

     

    מי שרוצה להיות אנטישמי, ומי שנוטה לתאוריות קונספירציה (שתי התכונות האלה הולכות טוב יחד), יכול לומר שהכול בגלל השליטה של היהודים במדיה העולמית ובתעשיית התקשורת, או בגלל הרווח שהפוליטיקאים שלנו גורפים מתפקיד הקורבן האולטימטיבי. אבל ההסברים האלה גרועים כמעט כמו המוטיבציות שמאחוריהם. למרבה הצער, השואה היא לא הניסיון הראשון בעולם להשמיד עם שלם, וגם לא האחרון.

    שער הכניסה לאושוויץ. זה לא המספרים הגדולים שמשאירים את השואה על סדר היום (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    שער הכניסה לאושוויץ. זה לא המספרים הגדולים שמשאירים את השואה על סדר היום(צילום: AFP)

    ג'נוסייד – השמדת עם – הוא סיוט שקרה לא רק ליהודים. הוא לא הופיע עם הנאצים, והוא לא ירד יחד איתם מבימת ההיסטוריה, עם סיום מלחמת העולם השנייה. לאורך כל המאה ה-20, המאה העקובה מדם ביותר בתולדות האנושות, עמים חסרי הגנה הושמדו בשיטתיות וללא רחמים על ידי חזקים מהם. כך קרה בטורקיה, בקמבודיה, ברואנדה ובביאפרה. כך קרה גם לצוענים באירופה, שהושמדו על ידי הנאצים יחד עם היהודים. כך קרה גם מתחת לאף שלנו, לא רחוק מכאן, לפני ארבע שנים קצרות, ליזידים בעיראק. אז מדוע דווקא עלינו חושבים, ואיך זה שרק את הסבל שלנו זוכרים?

     

    ברור שאנחנו, היהודים, לעולם לא נשכח את השואה. אבל מאיפה בא העניין העצום והרגשות החזקים שהיא מעוררת – עדיין – בכל העולם, ובעיקר בעולם המערבי? לדעתי הסיבה העיקרית היא לא המספרים הגדולים. מי שמאמין שלחיי אדם אחד יש ערך עליון, אין בשבילו הבדל מהותי בין חצי מיליון לשישה מיליון.

     

    אני חושב שהסיבה שבגללה השואה ממשיכה להיות מעניינת וחשובה ברחבי העולם היא תכונה נפשית שקיימת אצל כמעט כל בני האדם – היכולת האוטומטית להזדהות עם בני אדם אחרים. היכולת להזדהות, שהיא חלק מחבילת התוכנה הבסיסית של המין האנושי, גדולה יותר ככל ש"האחר" דומה לנו יותר. ו"האחר" בקמבודיה, בארמניה וברואנדה, כמו ה"אחר" של היזידים והצוענים, שונה מאוד מן האדם הממוצע בעולם המערבי העכשווי.

     

    מה שמייחד את שואת יהודי אירופה, ולדעתי אחראי לכך שהיא לא יורדת מסדר היום בעולם המערבי, הוא העובדה שרבים מן הנרצחים היו אנשים דומים מאוד לאדם המערבי של היום. הדימויים, המנהגים, וגם עולם התרבות של רבים מן היהודים שנרצחו בשואה זהים או קרובים לדימויים, למנהגים ולתרבות של תושבי אירופה, אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית היום.

     

    רבים מן היהודים קורבנות השואה גרו בבתים דומים, לבשו בגדים דומים, דיברו את אותן שפות, עבדו באותן עבודות, קראו את אותם ספרים, וחלמו חלומות דומים לאלה של האדם המערבי היום. רבים מאוד מן היהודים שנרצחו בשואה היו חילונים, בני המעמד הבינוני הגבוה או הנמוך בכל רחבי אירופה. בתמונות הרבות והעצובות שנשארו אחריהם הם נראים כמו אנשים רגילים לגמרי בעולם המערבי – אנשים עם מגבעת, משכנתא, משקפיים ונעלי עקב. אנה פרנק הייתה יכולה להיות הבת המתבגרת והאהובה של כל זוג הורים משכילים מהמעמד הבינוני באנגליה, בצרפת, ברוסיה, בקנדה, בארצות הברית ובארגנטינה – וגם בגרמניה של היום.

     

    ויש עוד משהו. רבים מן היהודים שנרצחו בשואה דומים להחריד לא רק לאדם המערבי היום, אלא גם לרוצחים שלהם. לרבים מהם הייתה שפה משותפת, תרבות משותפת, ואפילו שמות משפחה ושמות פרטיים משותפים עם האנשים שרצחו אותם. זה, לדעתי, מה שלא נותן מנוח בסיפור השואה: מישהו שדומה לנו, מישהו שלמד בבתי ספר דומים לבתי הספר שלנו, וקרא את אותם ספרים שאנחנו קראנו, לקח אנשים שדומים לנו ולו, ואת הילדים והתינוקות שלהם, והרעיב אותם. אחר כך הוא דחס אותם בקרונות בקר, הכניס אותם לתאי גזים, ושרף את הגוויות שלהם.

     

    לדעתי, מה שמפחיד כל כך ומעורר מועקה רבה כל כך בשואת יהודי אירופה, ומה שהופך אותה לרלבנטית וחשובה גם היום, הוא ההרגשה ש"זה היה יכול לקרות גם לי". וכשאני אומר את המילים האלה אני מתכוון לא רק ליהודים שנרצחו בזוועה, אלא גם לגרמנים שרצחו אותם. כי קל לפטור את סיפור השואה באמירה שהגרמנים והפולנים בני אותה תקופה היו חיות אדם או מפלצות. אבל הגישה הזאת מפספסת את העיקר, ומביאה את מי שמאמין בה למקום לא טוב.

     

    מדוע? כי מה שהפך גרמנים "רגילים" לרוצחים בזמן השואה הייתה העובדה שהם הפסיקו לראות בקורבנות שלהם אנשים דומים להם, ובכך איבדו את היכולת להזדהות איתם. לכן היה כל כך חשוב למכונת התעמולה הנאצית ולעומדים בראשה לתאר את היהודים כגזע זר ואחר מבחינה ביולוגית. היהודים תוארו שוב ושוב כגזע שונה ונחות מגזע האדונים, גזע שונה כל כך עד ששום דבר – לא דמיון חיצוני, לא התנצרות, לא התבוללות, ולא תרבות משותפת – לא יכול להפוך אותם לבשר מבשרנו.

     

    אם האחר שונה ממני בכל, אז מה שקורה לו לא יעורר בי הזדהות. ככל שאני תופס אותו כשונה יותר, כך יהיה לי קל יותר לרצוח אותו. וככל שהוא דומה לי יותר, כך גדל הסיכוי שהכאב שלו ימצא דרך אל ליבי. אז דווקא עכשיו, בואו ונפסיק לקרוא לאנטישמים ולנאצים ולמי שמזדהים איתם, בפולין ובכל מקום אחר, "מפלצות" או "חיות אדם". הם אנשים מתועבים, אבל הם בראש ובראשונה אנשים. כל האנשים הם אנשים.

     

    ואם לא למדנו את זה, אז פספסנו את חצי הלקח של השואה. כי לשואה יש שני לקחים, לדעתי. הראשון – אנחנו היהודים חייבים להיות תמיד מוכנים ומסוגלים להגן על עצמנו – בעצמנו. והשני – אנחנו היהודים חייבים לראות תמיד בכל אדם – אדם.

     

    office@yovell.co.il

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים