"אין התייחסות למי שאיבדנו, לתלאות שעברנו"

דניאל אלמשט הוא שורד. בגיל עשר וחצי, ב-1983 עלה לישראל באחד מהמסעות הטראומתיים ביותר שידעה הקהילה האתיופית - הצעידה לעבר ירושלים.

"כמו כמעט כל אתיופי, גדלתי בפנימיות" הוא פותח. "עשיתי תואר ראשון ושני במכללה בירושלים, עבדתי עשר שנים עם הקהילה, ניהלתי את מוקד הקליטה בירושלים. אחרי שהתחתנתי עברתי לאזור חדרה. באתיופיה, הייתי ילד שובב שאהב חיות וכבר בגיל שבע הייתי אחראי על רעיית הצאן".

לראיונות עם שורדים נוספים:

"מה, זה באמת קרה? אולי את מגזימה?" 

"אמא, בישראל לא מתים. לאן את הולכת?"

מה סיפרו לך על ישראל?

'ירושלים של זהב' הייתה אמורה להיות מקום שהכול טוב בו, זה מה שההורים שלנו תיארו. אם מנתקים רגע את העניין הציוני, גם העניין הכלכלי נתן לי, הילד, תחושה שיהיה שפע של דברים. אני זוכר כילד בסודן, שכרנו אופניים והתווכחנו מי ירכב ראשון, היינו אומרים שבישראל יהיו לנו שלושה זוגות אופנים. מבחינתנו זה היה וואו, הסתכלתי על הכל כמו שילד מסתכל, בתמימות".

מה קורה באתיופיה באותם שנים? למה דווקא בתקופה הזו אתם יוצאים?

"לא הרבה יודעים, אך הגילוי על יהדות אתיופיה החל כבר ב-1860. בשנות השבעים, הייתה בקשה מהסוכנות היהודית להיילה סלאסי (קיסר אתיופיה דאז- א"מ) להתחיל בהליך קליטה. סלאסי לא הסכים "לשחרר" את יהודי אתיופיה מארצו, ככה זה בעצם נסגר.

מאוחר יותר, מורה יהודי בשם פרדה אקלום, הגיע לאנשי הסוכנות היהודית בבקשה לסייע בעלייה. לפני שדרכיהם נפרדו, הוא לקח מהם כרטיס ביקור. בשנת 74' חלה מהפכה בשלטון והדרג (צבא אתיופיה הלאומני-א"מ) עלה לשלטון בכוח. היילה סלאסי נהרג וכמו בכל שלטון דיקטטורי, רדפו אחרי המשכילים.

"הייתי צריך לזנוח ביום אחד את הבית, כל החברים והחיות, בלי שאלות. קיבלתי את הבום של החיים שלי". דניאל אלמשט

פרדה אקלום שנמלט על נפשו לסודן, נזכר בכרטיס הביקור שברשותו, ושלח במהירות הבזק טלגרם לסוכנות לבוא ולהציל אותו מהשלטון שמאיים להרוג אותו. באותו זמן, מנחם בגין עלה לשלטון וקרא 'הבו לי את אחיי, יהודי אתיופיה'.

במקום לשלוח לאקלום נציגים מהסוכנות ומג'וינט ישראל, נשלחו אליו שליחי מוסד ששאל אותו אם יוכל להביא את משפחתו לסודן כך שיעלו אותם. משם מתחילה השמועה שהדרך לירושלים נפתחה. לכן, העלייה הטיגרית היא בין הראשונות שהגיעו לסודן ולישראל.

כילד - לזנוח הכול, לא מפחיד?

"הניתוק מהכפר באתיופיה לסודן וכל התהליך עצמו כרוך בקושי גדול. במשך כל התקופה לא שיתפו אותנו, הילדים. הייתי צריך לזנוח ביום אחד את הבית, כל החברים והחיות, בלי שאלות. קיבלתי את הבום של החיים שלי".

דניאל שמגדיר את עצמו כילד טבע, זוכר את הפרידה הקשה מהחיות: "גידלנו אותם כדי לאכול אותם אך הקשר שלי איתם היה חזק. באיזשהו שלב נקשרתי ואהבתי אותם. אבא מכר אותם לשכן וביום שהיינו אמורים לצאת הם ברחו מאותו איש שקנה אותן מאבא שלי וגעו מול הבית, ממש כאילו הן ידעו. זו הפעם ראשונה שבכיתי בגלל חיות".

לדניאל בן השבע לא היה זמן להיפרד, הם יצאו לדרך. מאוחר יותר, במהלך הצעידה מאתיופיה לסודן, התחדד לצועדים כי חלק ממורי הדרך והשודדים עשו יד אחת במטרה לעשוק אותם.

"שודדים אותך ואתה צריך להיות בשקט ולא להגיב. היו אנשים שניסו להחביא את הכסף, תפרו אותו לצווארון בחולצה וחטפו מכות רצח. אני זוכר בבירור את המורה דרך הולך הצידה כאילו זה היה מתוכנן.

"אנשים שתו את השתן שלהם כדי לשרוד"

אחד הזיכרונות הקשים שיש לי מהמסע הוא שמורה הדרך אומר לנו 'תשפכו את כל המים שלכם, זה יכביד עליכם, עוד מעט נגיע למקור מים' כשהוא ידע שאין. הייתי על סף עילפון ואימא נתנה לי סוכריית מנטה, לא יודע אפילו למה, אבל זה הציל אותי. אני מכיר אנשים ששתו את השתן שלהם כדי לשרוד".

הטראומה הנוספת, התרחשה במעבר בין הגבול מאתיופיה לסודן, עת חצו את נהר התכזה "המים הגיעו עד מטר שמונים. אני עליתי על סוס, רק כך הצלחתי לעבור. במעבר הגבול תפסו אותנו. מי שנשאר בחוף - ילדים ונשים, קיבלו מכות רצח מהדרג, שקורא לנו בוגדים".

להפתעתו, ההצלה הגיעה מחיילים סודנים ששמעו את המכות והבריחו את הדרג "אני זוכר עד היום אישה אחת שצעקה להם 'תחזירו לי את האוכל!' עד היום אנחנו צוחקים עליה. מה אכפת לך מהאוכל? ניצלת."

"אומרים לך ארץ זבת חלב ודבש, אתה נמצא בערד, במדבר. איפה הדבש?" דניאל אלמשט

בכניסה לסודן התפצלה המשפחה. דניאל הקטן ואחיו הנשוי עברו לגדריף שבסודן, בזמן שיתר אחיו נשארו עם הוריו. הם שכרו מתחם בסודן, והוא מצא עבודה בשוק.

בן כמה היית?

הייתי ילד בן 8 שצועק בשווקים. מכרתי שקיות ניילון, זה היה כי הייתי צריך לעזור וגם סתם משיעמום. במהלך התקופה, התחברתי מאוד לסודנים, ישנתי אצלם במקום להגיע הביתה. עכשיו, אין טלפון וכלום, ההורים בינתיים משתגעים. עשיתי מה שרציתי, לא ראיתי בזה משהו לא טוב.

היום כהורה, אם הבת שלי לא עונה דקה, אני מתחיל להשתולל מדאגה. תחשבי מה זה לילה שלם במדינה עוינת. אז אבא שלי חטף אותי מהשוק ונתן לי מכות הגונות. הייתי עושה שטויות, הרגשתי שאני גדול וחכם. ולכן אבי חשש וחיפש דרכים להעביר אותי לישראל.

יום אחד הוא לקח אותי מהשוק, להצטלם תמונת פספורט. הוא אמר לי שמהיום השם שלי הוא איברהים. הוא הודיע לי שאני נוסע עם משפחה של קרובים רחוקים שיש להם אשרות עלייה לחרטום. חששתי אבל לא שאלתי שאלות, אבא אמר אז אני עושה.

הלכתי עם המשפחה הזו שלא הכרתי, הגענו למחנה המתנה עם הרבה משפחות בחרטום, עיר הבירה של סודן, חיכינו שלושה שבועות לכרטיס טיסה ודרכון. הבניין היה מגודר, כמו אכסניה רק שהבתים היו מפח, כל הילדים ישנו יחד, כל המבוגרים ישנו יחד. היה אסור לצאת מהמתחם.

באחד הלילות העמיסו אותי על משאית ונסענו. שמו אותי במטוס ולא ידעתי מה זה בכלל. התעוררתי בצרפת, אני זוכר שנתנו לי שמיכה, אני זוכר את המבוגרים מנשקים את המדינה בלוד. עד אותו רגע לא ידעתי שאני בישראל. לא מכינים אותך לדבר כזה. אומרים לך ארץ זבת חלב ודבש, אתה נמצא בערד, במדבר. איפה הדבש? אני הקטן הייתי צריך להתאקלם מהר כדי לעזור למבוגרים. אבל בסוף התרגלתי''.

"הממסד הדתי הוא הממסד הגזעני ביותר שיש"

דניאל הוא אחד מהמשתתפים של מיזם "סיפור על הדרך" הפעיל ממאי 2015, המיזם מפגיש בין שורדי המסע מאתיופיה לבין קבוצות שונות בחברה הישראלית "אני רואה במיזם דרך לטפל בסיפור העלייה שלנו, הרבה פעמים אומרים - הבאנו לכם, עשינו לכם, אין כלל התייחסות לכל התהליך עצמו, לאנשים שאיבדנו, לתלאות שעברנו.

מי שיכול לספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר זה רק מי שחווה את המסע. שתביני, הרצון הזה, הוא לא התחיל מקום המדינה, אלא כבר במעשיות של אבא מהרי, שהיו מספרים שהמשיח התגלה אליו ואמר לו לעלות לישראל. חשוב לי להעביר את הנקודות הללו דרך הסיפורים האישיים והאותנטיים של אחד ואחת. שם, את מאפשרת לאנשים לשאול שאלות שהציקו להם.

"החוזקות של הקהילה הן מטורפות, כי למרות הכל ועל אפם וחמתם אנחנו כאן". דניאל אלמשט ומשפחתו

אנשים חירפו את נפשם על קדושת השם מה שנקרא. משפחות שלמות נכחדו. ככל שאת נכנסת לסיפורים את מגלה שהמשפחות הללו עברו זוועות כדי להגיע לישראל. ואז כשכבר הגענו לישראל, נתקלנו בהתעמרות של הממסד הרבני, והממסד הממלכתי.

תוכל לספר לי על תהליך הגיור?

תחשבי על זה מנקודת מבט של ילד: מעמיסים אותי באוטובוסים, מפרידים גברים ונשים בצד ומכניסים למקווה, כולם עומדים בתור, הרבנים המשגיחים מסתובבים גם בין הנשים העירומות, זה לא מעניין אותם, הן לא נשים, הן לא אנושיות מבחינתם, אז הם מרשים לעצמם להסתובב גם במקווה.

אתה עומד בתור, בא מישהו עם סכין, חותך אותך בקצה, מקיז דם מה שנקרא, ולאחר מכן אתה טובל במקווה כמה פעמים שצריך ואז יוצא החוצה. למחרת מביאים עוד קבוצה, אפילו לא שואלים אותם. כמו עדר. ככה בעצם נוצר מין קשר חדש בינך לבין הדת בישראל".

דניאל הולך על הקו שבין חילוני גמור לשומר מסורת. מהלך די יוצא דופן בקהילה האתיופית. דניאל טוען כי להחלטתו יש קשר ישיר לגיור שעבר ולהתעמרות שחווה דרך הממסד הדתי. יש לו שלוש בנות ומבחינתו הן יכולות להתחתן היכן שיחפצו.

יש לך המון ביקורת על הממסד הדתי. היום, אתה שומר תורה ומצוות? מגדיר את עצמך כדתי?

"חס וחלילה". דניאל צוחק "אני תמיד מספר שבפעם הראשונה שאכלתי אוכל לא כשר חיכיתי שהאדמה תבלע אותי, אותו דבר גם לגבי נסיעה בשבת. עברתי לצד ההתעללות של הממסד הדתי, גם שטיפת המווח לכל החיים.

התחלתי להבין דברים לעומק וגיליתי שהכול בולשיט והממסד הדתי הוא הממסד הגזעני ביותר שיש ואין לי רצון להמשיך לתת לו יד.

אני תופס את הראש ושואל 'האם זה באמת היה שווה את זה?' המסר שאני רוצה להעביר הוא שהחוזקות של הקהילה הן מטורפות, כי למרות הכל ועל אפם וחמתם אנחנו כאן. אף אחד לא עושה לנו טובה. צמחנו כי זה בטבע שלנו. שרדנו".

• מעוניינים לשמוע ולהכיר מקרוב את סיפור עליית יהודי אתיופיה לארץ? פרויקט "סיפור על הדרך" של החברה הארצית למתנ"סים ועמותת "עולים ביחד" פועל לכל אורך השנה, ומאפשר לישראלים יוצאי אתיופיה לספר את סיפור המסע במפגשים בבתים, במקומות העבודה ובמרכזים הקהילתיים, כדי להפוך את סיפורה של קהילת ביתא ישראל ומסעה לציון לחלק אינטגרלי מהסיפור של החברה הישראלית.
• לפרטים נוספים והצטרפות לפרויקט "סיפור על הדרך", המאפשר להזמין למפגש בסלון ביתכם מרצים יוצאי אתיופיה שיספרו את סיפורם, לחצו כאן.