שיכור ולא מיין

בשיתוף הסוכנות היהודית

בקיץ 1996 פול דאב (50) עשה את כל הדרך מקייפ טאון שבדרום אפריקה לישראל, אחרי שנים שהחלום הציוני בער בו. הוא היה כבר בן 26 ועבר כברת דרך ארוכה בחיים. אחרי שירות חובה בצבא הדרום אפריקאי, לימודי אגרונומיה, טיול גדול באפריקה ובאירופה והקמת עסק לשילוט - הוא עזב את הכל ועלה לארץ.

ההחלטה לעלות לישראל לבד בגיל יחסית מאוחר, אומר דאב, הייתה צעד מתבקש שתמיד ידע שיעשה בסופו של דבר. "תמיד רציתי לעלות לישראל, לא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בדרום אפריקה. גדלתי בקהילה היהודית על ערכי הציונות והיה ברור שאעלה לארץ".

פול דאב על רקע חביות היין של היקב(צילום: נתן רועי)

גם גזענות ואנטישמיות היו מנת חלקו של דאב ושל חבריו לקהילה היהודית שבזמנו מנתה למעלה מ-70 אלף איש ועם השנים התדלדלה למעלה מחצי. "בצבא חוויתי את האנטישמיות בצורה מאוד חזקה. בצבא הדרום אפריקאי יש לכאורה כבוד ליהודים, הם מאוד רוצים את עורכי הדין והרופאים, שלא מעט מהם יהודים. הצבא בדרום אפריקה הוא היחיד, חוץ מישראל, שיש לו אוכל כשר. הם יודעים שאם לא יהיה אוכל כשר היהודים לא יתגייסו".

"הכל לכאורה טוב ויפה אבל השגרה בצבא הייתה שונה לגמרי. הדרום אפריקאים הם מאוד גזענים ואתה חווה את זה ביומיום. מפקד הבסיס שלנו לא אהב יהודים. חטפנו מכות והיו כל מיני תקריות. נאלצנו להסתובב בזוגות כי מאוד פחדנו להיות לבד".

פול דאב(צילום: יח"צ)

התחנה הראשונה של דאב בישראל היתה האולפן בקיבוץ צובה שבהרי ירושלים, אבל הוא לא שיער בנפשו שזו תהיה גם התחנה האחרונה ושגורלו ייקשר בגורל המקום. "חשבתי שאחרי שאסיים את האולפן אעבור לגור באזור הגולן", הוא מספר. "חודש אחרי שהגעתי, יקבי קסטל החליטו לנטוע כרם בקיבוץ, וקיבלתי את הג'וב של גידול הכרם. לא היה לי בכלל זמן לצאת החוצה, לברר ולחשוב מה הלאה".

דאב קיבל בישראל את דריסת הרגל הראשונה שלו בתעשיית היין, אבל התחום לא היה זר לו בכלל. חיידק היין נכנס בו עוד בגיל צעיר בדרום אפריקה, שנחשבת למעצמת יין עולמית, כשצפה באביו מכין יין קידוש בבית באופן מסורתי. כשהתבגר התעניין בהפקת יינות איכותיים ואת מיומנות עשיית היין למד בלימודים ובאופן עצמאי.

כרם הענבים של יקב צובה(צילום: יח"צ)

בישראל ניתנה לו ההזדמנות הראשונה לעסוק בתחום שכה אהב. אחרי שסיים את לימודיו באולפן, הוא התחיל לעבוד ככורם בקיבוץ ובמקביל התגייס ליחידת ההסוואה בצה"ל.

התגייסת לצבא בפעם השנייה ובגיל יחסית מאוחר.

"נכון אבל אהבתי את זה מאוד. זאת הייתה חלק מההתאקלמות. אתה לומד את המושגים, אתה הופך להיות חלק מהחברה הישראלית".

דאב המשיך לגור בקיבוץ צובה גם אחרי שהכיר את אשתו, להם נולדו שני ילדים. בשנת 2007 הוא עזב את תפקידו ביקבי קסטל ועבר לעבוד בתור יינן ביקב צובה הצעיר. לפני שלוש שנים הוא התמנה למנכ"ל היקב.

למרות שחלפו למעלה מעשרים שנים מאז עלייתו לארץ, דאב עדיין קרוב לעולים החדשים שמגיעים לאולפן בקיבוץ, שהוא עצמו למד בו. לעיתים קרובות הוא מגייס את משפחתו והם מאמצים לביתם את האולפניסטים הצעירים.

אתה רואה הבדלים בינך לבין העולים החדשים שמגיעים לארץ?

"כן. האולפניסטים שמגיעים היום הם אנשים טובים ומוכשרים מאוד. כשאני הגעתי זה היה אחרת. היינו פחות רגועים, קצת מופרעים (צוחק). האולפניסטים היום מגיעים אחרי שכבר למדו, הם ילדים טובים".

מה המסקנות אחרי 23 שנים בארץ? אתה מרגיש ישראלי או שלפעמים עדיין יש תחושה של זרות?

"אני ישראלי לגמרי. אנשים שואלים אותי לפעמים אם אני עדיין ציוני ואני עונה להם שאני כבר לא ציוני אני ישראלי. אחרי שאתה מגיע לכאן אתה הופך להיות ישראלי לכל דבר. תמיד תהיה לי את התרבות האחרת שממנה באתי, אבל ברגע שהבנתי שפה אני הולך לחיות, אני ישראלי כמו כולם".

ובתור מי שהגיע ממדינה שהיא מעצמת יין - איך אתה רואה את תעשיית היין בישראל?

"אני כבר 23 שנה בתחום בארץ, ואני חושב שמה שהגשמנו ב-23 שנים לצרפתים לקח חמישה דורות להשיג. אמנם ישראל היא לא מעצמת יין, אבל היא נחשבת למדינה שעושה יינות טובים יחסית לגיל שלה. אפשר לקרוא לנו אומת הסטארט אפ גם בתחום היין, לא רק ההייטק. יש לנו הישגים מאוד גדולים בתחום. כמו שהקמנו מדינה ב-71 שנים, כך גם בתחום היין".

בשיתוף הסוכנות היהודית