שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אנשים עוצרים את היום שלהם, נותנים לי 13־14 שניות, וזו אחריות שלי שההקרבה הזאת תצדיק את עצמה"

    אסף חנוכה, בן 45. מצייר וכותב קומיקס, מרצה בשנקר. נשוי פלוס שניים, גר בתל-אביב

     

    לא להשתמש!!! בלייזר בלבד (איור: אסף חנוכה)
    "מה למדתי" עם אסף חנוכה. האיור מימין מעכשיו, האיור משמאל בן עשור.(איור: אסף חנוכה)

     

    לא הייתי עושה כלום בלי דדליין. ההרגשה החזקה שלי בתחילת העבודה היא שהרעיונות שיש לי לא כאלה טובים, ושאני צייר די בינוני. יש משהו מאוד מביך בלראות את חוסר המוצלחות שלך. התהליך של לנסות לכתוב משהו — כלומר, לכתוב משהו גרוע, ואז לנסות לתקן, או לצייר ציור ולנסות לתקן אותו — זה תהליך קשה, כי אתה רואה את המגבלות שלך ומתמודד איתן. הדדליין אומר שאפשר להילחם עד השעה הזאת ביום הזה, ואז נגמר הזמן. זה שם את האופציה של פשרה על השולחן. כאדם יוצר אני לא רוצה להתפשר, אני רוצה שזה יהיה הכי טוב שאפשר. אבל הכי טוב שאפשר לא קורה. מה ששלחתי בזמן לעיתון כן קורה. לכן, מבחינתי זו הדרך היחידה לעשות משהו. 

     

    רוצה גליון בלייזר במתנה הביתה? לחץ כאן

     

    אני מודע לזה שחלק מהדברים שאני עושה אניגמטיים ולא ברורים עד הסוף. אני מרגיש שאני עובד בוואקום. נגיד, הייתי באירוע משפחתי ואיזה דוד אמר, "כל הכבוד, ראיתי את מה שעשית בעיתון, אבל אני לא מבין למה התכוונת". הוא דוד שלי, אין סיבה שלא יבין. הוא בן 80 וגר בהרצליה, אבל עדיין יש לו זכות להבין כמו לכל אחד אחר, ולכן אני משתדל מאוד שהיצירה תהיה כמה שיותר ברורה ובהירה. אני בודק על הילית, אשתי, ועל הילדים, יואל בן 12 ואנה בת שש וחצי. גם אם לא הכל ברור להם, יש תגובת בטן שאני מנסה לראות, אם זה בכלל מעניין אותם. מעורפל אני מקבל, אבל משעמם? יהיה לי קשה להשלים עם זה. כל עוד זה יוצר אצלם עניין אני מרגיש שעשיתי את שלי.

     

    View this post on Instagram

    Bald spot on my chin trying to tell me something

    A post shared by Asaf Hanuka (@realistcomics) on

     

    התעסקתי בשד העדתי לפני שזה היה אופנתי, כמו שאומרים. הפכתי להיות מודע לזה בתיכון תלמה ילין בגבעתיים. הייתי ילד מקריית אונו שראה את כל התל אביבים שהתלבשו ודיברו אחרת — ולא שקריית אונו היה איזה גטו, אבל הרגשתי הבדל תרבותי, ויחד עם העניין העדתי וההבנה של מאיפה אני בא, התגבשה התודעה המזרחית. אני מין מזרחי מוכחש, הערביות המשפחתית הייתה כמעט סודית. נגיד, כשדיברו ערבית בבית זה לא היה עם הילדים, רק המבוגרים ביניהם. זה משהו שהיה ברקע אבל לא נוכח. הייתה תרבות ערבית באוכל ופה ושם בביטויים, וכמובן שמשפחה מורחבת. אז אם יש לנו דודים בלונדון, גם הם דיברו ערבית. כאילו שזו הייתה השפה הבינלאומית של המשפחה.

     

    בצבא ממש התחלתי להרגיש את זה. בטירונות היה מסדר והתגלה שחסר איזה פריט לבוש צה"לי. הרס"ר, שהיה בעצמו מזרחי, אמר לי "חנוכה זה שם של גנב וזה בטוח אתה. אתה נשאר שבת". חשבתי שזה בלתי נתפס, אבל אמרתי אוקיי, אני אתחיל לשים לב לעניין הזה, ובאמת התחלתי לאסוף הוכחות. שירתתי בעיתון "במחנה", אז כל פעם שדיברתי על הנושא העדתי אמרו לי שאני בכיין ו"אתה בעיתון 'במחנה', אם הייתה גזענות לא היית פה". עשיתי קומיקס בסוף העיתון, זה היה בטושים וצבעי מים, קראו לו ״מקוצר״. ממש אולדסקול. הסיפור הראשון היה ״תווית״, על המקרה עם הרס"ר. זה היה מין בייבי־"ריאליסט".

     

    לא היה יכול להיות צבר ישראלי אם לא הייתה מחיקה של היהודי־הערבי. את המחיר על מחיקת הזהות שילמו אנשים כמו ההורים שלי, למרות שאף פעם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם לא שילמו את המחיר הכי כבד, זה שוב "מה אתה מתבכיין מה כבר היה רע לך או להם". אבל הדבר הבסיסי הזה שאני לא בדיוק יודע את ההיסטוריה של השבט המשפחתי שלי, במובן הרחב. לא לומדים את זה בבתי ספר כי זה לא משנה, אבל כן לומדים כל הסכם שהיה בכל חודש במלחמת העולם השנייה בתור הנרטיב ההיסטורי הכמעט יחיד — ובטח הכי חשוב ומרכזי במיתולוגיה הציונית.

     

    View this post on Instagram

    Trying to fix this

    A post shared by Asaf Hanuka (@realistcomics) on

     

    חרדה מדדליין אחרי עשר שנים זו אותה חרדה. שאגיע ביום ג' ולא יהיה לי כלום. החרדה מגייסת את כל החושים ואת כל תשומת הלב שלי. אני נהפך לצייד של רעיונות ומשפטים ורגעים ופריימים. אני מסתובב ברחוב, מחפש צורות מעניינות — יכול להיות גם עץ באלכסון מול בניין. אני מצלם ומתחיל לחשוב מה אפשר לעשות עם זה. אולי אני אצייר שם איזה חתול וזו כבר התחלה של סיפור. או למשל, אני הולך עם הבת שלי והיא אומרת משהו שנשמע לי גאוני, והרגע כבר מסתדר בפריימים של קומיקס בראש. המטרה היא להגיע מוכן ליום של הדדליין עם כמה שיותר תחמושת. כי היו פעמים שהגעתי לא מוכן, וזה לא כיף. זה ממש ממש לא כיף. אני משעבד את כל החושים ואת כל תשומת הלב כדי למצוא רעיונות.

     

    קשה לעשות משהו נוסף תוך כדי הטור השבועי, בגלל ההתמכרות לסיפוקים מיידיים. אני שולח את העמוד הגמור בשלישי בערב, ברביעי אני בחופש ולא חושב על כלום, וביום חמישי זה כבר עולה לרשת. לפעמים אם זה טור שיש בו משהו קצת פוליטי, אנשים מתחילים להגיב. כותבים שאני עוכר ישראל או מפרגנים — לא משנה מה. הפידבק המיידי ממכר. אם אני עובד על ספר שלוש שנים, ייקח המון זמן עד שמישהו יראה את העמוד שכתבתי באותו היום. צריך המון סבלנות.

     

    אין לי היקש נרטיבי גדול חוץ מהחיים שלי שאמורים להיות הגיוניים. רק בדיעבד אני רואה שבשנה ההיא התעסקתי בהורות ואחר כך בזוגיות והיום בהגיגים פילוסופיים כי קראתי קצת את ניטשה. מחר אני אתחיל להתעניין בפסיכולוגיית גשטלט או שפתאום הבן שלי יהפוך למתבגר מורד וזה יהיה הנושא. העבודה בטור היא שיקוף די ישיר של המחשבות שלי בהווה נתון. בפרויקטים אחרים — בחלקם אני רק המאייר ולא כותב — יש חשיבה עלילתית מורכבת, אבל בטור שבועי אוטוביוגרפי יש רכיב אקראי. צריך להסתדר עם מה שהיה באותו שבוע.

     

    אני חושב שאני נראה כמו הממוצע של כל הישראלים בני ה־45 הקירחים עם משקפיים וגבות שחורות. סוג של סמיילי של מזרחי. הטוויסט זה המשקפיים העגולים שהם כמו קוד לפלצן, חנון, אינטלקטואל, משורר, אידיאליסט, רגיש, חפרן. איזון טוב לגנריות של הפנים. גם קל יותר לצייר משקפיים עגולים ממרובעים עם זוויות. זאת הסיבה שקניתי כאלה, כשהתחלתי את הטור. חיפשתי משקפיים שלא יסבכו אותי כשאצטרך לצייר את עצמי.

     

     

    ברשימת הזהות שלי, "צייר קומיקס" נמצא במקום גבוה. אם יש צייר קומיקס ביפן, אני ארגיש קרבה גדולה אליו למרות שאני לאו דווקא מבין את השפה שלו. שנינו מתחילים עם דף לבן ומגיעים לסוף היום עם דף מלא ציורים. ולכן אנחנו אחים ושייכים לאותו שבט ובני אותה דת — דת ציירי הקומיקס.

     

    ויש לי על זה סיפור. אחד הרגעים המרגשים בחיי היה כשפגשתי את קאטסוהירו אוטומו בביקור בטוקיו לרגל זכייה בפרס המנגה הבינלאומי על הספר ״הדיוויין״ שייצרתי עם אחי תומר, בועז לביא שכתב, ורון פרופר שהפיק. הצליחו לסדר לנו פגישה עם אוטומו, יוצר מאנגה אגדי. יצירתו המשמעותית ביותר היא סדרת ספרים בשם "אקירה", שהפכו לסרט אנימציה שהיה מהפכני לתקפתו. "אקירה" יצר חיבור בין שפה וקצב של מאנגה יפני לדימויים חזותיים שמושפעים ממדע בדיוני אמריקאי ואירופי. כנער צעיר חרשתי את הספרים וניסיתי להבין איך אוטומו עושה את זה. זה לא היה הסגנון או הנושא, אלא שפת הקומיקס הקינטית שהחייתה את הסיפור והדמויות מעבר לעמודים, מעל לציורים. ואז יום אחד אני יושב במסעדה בטוקיו, ואוטומו מגיע. הרגשתי את מה שאנשים מרגישים כשהם פוגשים רב גדול. משהו רוחני חזק, מעורר השראה ומרגש. כל הזמן ניסיתי להוציא ממנו מה הסוד. רציתי לצאת עם משהו קונקרטי מהפגישה הזאת. הוא אמר רק ״תחשוב על הקוראים שלך״. זה היה כמו סתירה, כי הוא עשה משהו כל כך מהפכני, וכל כך נועז וחדשני. לקח לי קצת זמן להבין כמה הוא צודק. אנשים עוצרים את היום שלהם, נותנים לי 13־14 שניות שלוקח לקרוא עמוד. וזו אחריות שלי שההקרבה הזאת תצדיק את עצמה, שהם ירגישו שהיה שווה.

     

    אם אני מאבד את תחושת הזמן כשאני יוצר, זה סימן טוב. זו המטרה. זה מגירות נעולות שאני לא אמור לפתוח מחוץ לתהליך היצירה, כי אז לא אוכל לתפקד ולעשות את המטלות ושאר הדברים שמצופה מאנשים מתפקדים בגילי ובמצבי לעשות. אני מחפש קצוות של רגשות, דברים שקצת חמקו ולא הסתדרו, ותוהה מה נתקע שם, מה הרגשתי, ומה המשמעות של זה. העבודה תמיד מתחילה מרגש ונהפכת למחשבה. תוך כדי אני עושה הרבה סקיצות ומקשקש בצורה לא לגמרי מודעת, ולפעמים יוצאים שם דברים. אני מחפש חומר גלם כדי לצקת לתבנית שתהיה תקשורתית וברורה לקוראים. זה יכול להיות סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, או ציור אחד גדול. אני משתדל לא לחזור על אותן תבניות כי זה נהיה משעמם. שמתי לב שכשאני ממצה צורת עבודה אני עובר לצורה חדשה למרות שהפורמט של תשעה פריימים מלווה אותי מהשבוע הראשון. צריך גם יציבות.

     

    View this post on Instagram

    How I work ☝️

    A post shared by Asaf Hanuka (@realistcomics) on

     

    הפחד שלי הוא להגיד את המובן מאליו, את מה שכולם כבר יודעים. אבל הפחד הכי גדול — לא להיות כן. לזייף. זה משהו שאי אפשר למדוד אותו, אבל אפשר להרגיש כשמישהו מזייף. בעבודה אוטוביוגרפית, בעיקרון, אם אין שם כנות ואם אני לא מצליח להיות אמיתי עם עצמי ובמקום זה בורח לקלישאה, אז לא עשיתי את העבודה. בסוף, מעבר להכל, לציורים ולרעיונות, זו פשוט היכולת להתבונן בצורה כנה על משהו. אני חושב ששעמום זה משהו שקוראים מרגישים כשהם מזהים זיוף. 

     

    פעם הייתי מחפש את הפאנץ' או רעיון נורא מדויק. כל עוד לא היה לי את זה, הרגשתי שאין לי כלום. היום אני מחפש משהו שיותר קשור בקצב, בדרך כלל משפט שיהיה מספיק טעון בשביל שהמשפט אחריו יגיע באופן טבעי. ברגע שאני מוצא משהו כזה אני יכול לעבוד בתוך הטון שהוא מכתיב, בעצם לזרום איתו או לגלוש עליו עד לסוף הסיפור. זה נראה לי הדבר הכי חשוב שלמדתי על כתיבה בתור מאייר שהתחיל לכתוב בגיל 35. הדבר החמקמק הזה שמאפשר ליצירה לקרות הוא לאו דווקא רעיון סגור עם פאנץ׳. זה יותר כמו חליפה שאפשר ללבוש לזמן הסיפור, ואם היא נוחה, הסיפור כותב את עצמו. גם לא צריך יותר מדי להתאמץ עם הציורים. אפשר להשתחרר מהמחשבה שהכל יהיה נכון וכל האצבעות והאנטומיה של השרירים יהיו מדויקים. המטרה היא לא כל ציור בפני עצמו, אלא הדרך שבה הציורים עובדים בעמוד ביחד.

     

    המטרה זה לא לצייר ציור נכון או יפה, אלא לצייר ציור שעובד. כלומר, ציור שמעורר רגש כי הוא מבטא רגש. תמיד קיים מתח בין הצורך לתקן את הציור עד שיהיה נכון, פרופורציונלי והגיוני, אבל לפעמים זה גם מה שהורג אותו. יד ארוכה מדי של דמות שמחבקת יכולה לעשות את ההבדל בין ציור משעמם למעניין. ובכל זאת חשוב לי שייצא יפה. יופי כרשת ביטחון: אם הסיפור לא משהו, לפחות יהיה אפשר ליהנות מהציורים.

     

    View this post on Instagram

    Breakthrough

    A post shared by Asaf Hanuka (@realistcomics) on

     

    כולם מציירים כשהם קטנים, אבל רק חלק מציירים גם כשהם גדולים. אני שייך לאלה שנשארו בפינה שלהם עם הטושים והמשיכו לצייר כשחברים שלהם עשו דברים אחרים, נניח למדו משפטים ושיחקו כדורגל והלכו למסיבות. פעולת הציור השאירה אותי מחובר לילד שהייתי, ואני עסוק בזה המון. קומיקס אמריקאי מיינסטרימי של גיבורי־על שיש להם זהות סודית וכוח־על הוא תיאור די מדויק של התחושות בגיל ההתבגרות ולכן כל כך פופולרי בקרב נערים בגיל הזה. כשהייתי נער מתבגר התמכרתי לקומיקס של אקס־מן. כשהתבגרתי, איבדתי עניין בגיבורי־על ומוטנטים, אבל גיליתי שבעצם מה שהכי אהבתי היה השפה החזותית של הקומיקס ולאו דווקא התוכן. והשפה, כמו כל שפה, יכולה לבטא מגוון רחב של רעיונות וסיפורים.

     

    אני מנסה להבין אם הילד שהייתי מרוצה ממה שיצא ממנו בסוף. לא בטוח. פעם הייתי עושה הכל בשבילו, ועכשיו אני קצת כועס עליו. אולי לא כל מה שהוא נותן לי זה טוב, וצריך טיפה לסנן. אני לא יכול להיות שבוי שלו, והרבה זמן הייתי. הסכמתי להכל. רוצה להיות צייר קומיקס? בסדר, תהיה צייר קומיקס. הילדים האלה, אין להם גבולות. אני חושב שיש משהו תרבותי שהופך אותנו לעבדים של זיכרון הילדות שלנו והחלומות שלנו, כאילו יש להם מעמד של קדושה. בסדר, לכולם יש חלומות, אבל יש גם את הכאן ועכשיו, ומה שצריך לעשות. זה דבר שבחיים שלי קצת הזנחתי, ואני מתכוון להתפנות אליו.

     

    View this post on Instagram

    Skin deep

    A post shared by Asaf Hanuka (@realistcomics) on

     

    הבת שלי אמרה לי שהיא עצובה מזה שאני צייר. שאלתי למה. אמרה, "כי זה משעמם להיות צייר". אמרתי לה, "מה את רוצה שאני אהיה?". אמרה, "וטרינר. אם היית וטרינר זה היה מעניין, אבל אני מרוצה מזה שאתה מפורסם". אמרתי לה, "אני לא כזה מפורסם, אל תהיי יותר מדי מרוצה". זה קרה אחרי שהיינו בתערוכה שלי, ובאו אנשים ודיברו איתי, והיא ראתה והתרשמה, לדעתי. רק בשביל זה היה שווה לעשות תערוכה, כדי שהבת שלי תחשוב שאני מפורסם.

     

    אחת מתופעות הלוואי של לצייר קומיקס אישי היא שאני רואה את עצמי כל הזמן מבחוץ. לכל סיטואציה יש פוטנציאל להפוך לסיפור, ולכן אני מדמיין שאני בצד, ליד הדלת, צופה בעצמי. יש בזה משהו מטריד, להיות כל הזמן מודע לעצמך. זה קצת רעיל. כלומר, יש רגעים שאני אומר דברים, אבל אני חצי־שומע את עצמי כותב תסריט תוך כדי, וזה קצת מבלבל. אם הייתי יכול לכבות את הכפתור הזה לפעמים, זה היה נחמד, אבל יכול להיות שזהו, זה דפק אותי. אני לא יודע.

     

    הייתה לי תקופה עם סקטצ'בוק. הייתי מצייר כל מה שראיתי, וזה היה כמו הטלפון. צילמתי שם הכל. אני יכול להסתכל על הדפים מאז, לזהות אירועים ומקומות ואנשים. היום אני כבר לא עושה את זה, כי אני מצייר בעבודה, ואין לי כוח לצייר אחרי העבודה. אבל אני חסיד גדול של התבוננות. התבוננות כן, אבל לו יכולתי לכבות את המודעות, לא לחשוב יותר מדי, זו הנוסחה המנצחת.

     

    _____

    אסף חנוכה יקיים הרצאה משותפת עם הסופר אתגר קרת על עבודתם המשותפת לאורך שני עשורים, על מציאת הדימוי המתאים לכל טקסט וסיפור, על המחשבה שמאחורי הבחירות, על יחסי עבודה, חברות ומה שבאמצע. 26/2, גלריה זהזהזה, האנגר 21, נמל תל-אביב.

     

    גליון ינואר של בלייזר עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין)
    גליון ינואר של בלייזר עכשיו בדוכנים(צילום: אלכס ליפקין)

     

    למקרה שפספסתם:

     

    לצפות בסימפסונס זה כמו לבקר אצל סבא דמנטי, וזה עצוב.

     

    •  "למה חברה שלי לא מחרמנת אותי?"

     

    למה אין באמת תחליף לקונדום


    פורסם לראשונה 08/01/2020 14:32

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים