מהפכת הצבא: ה-MeToo של הגברים

מוסר או מסורת

יש רגעים שבהם המוסר צריך לעשות למסורת סייג, רגעים בהם עלינו לעצור את הקריאה בתורה באמצע, ולומר בקול צלול: כך היה ולא יהיה עוד. 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

אני לא יכולה להסביר עד הסוף מדוע בחרתי ללמוד את המסורת שלנו. תמהיל של משאלות לב, תשוקות וכאבים שולחים אותי אליה שוב ושוב. אבל בבירור אני יכולה לומר שאני לא לומדת את המסורת בשביל לציית לה. ציות הוא התנהגות מסוכנת ולכן מגונה. אפשר לנסות להבין דברים שכתובים במסורת, ואפשר לתת להם פרשנות סימבולית. ועם זאת, יש רגעים שבהם כל פרשנות מרככת אסורה. 

ברגעים (שלצערי אינם מעטים) בהם המסורת מציגה לראווה התנהגות נקמנית-רצחנית, על הקהילה לעצור ולהבהיר לכולן - בעיקר לדורות הצעירים - שיש לעשות הבדלה ברורה בין מה שמסופר, למה שראוי לעשות.

כך מן הראוי לעשות השבת בזמן קריאת "מכת בכורות" (שמות י"א): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף".

מן הדין שצעקת האימהות והאבות המצריים תהיה צעקת האנושות כולה. תרבות דתית שמוכנה להאמין שראוי לילד חף מפשע למות רק משום שהוא שייך למחנה "האחר", חוטאת לאמונה המוסרית "בצלם אלוהים ברא אותה ואותו", שכל אחת מאתנו היא עולם מלא ולא ייצוג של שבט.

לא לאבד את צלם אלוהים

תרבות דתית שמוכנה לקבל בהבנה ואפילו בשמחה נקמה והריגה של חפים מפשע, נדרשת לקבל בהבנה גם הריגה שרירותית של בנותיה ובניה. אמונה ב"צלם אלוהים" היא אחד המקרים היחידים שבהם נכונה חלוקה קוטבית; זו אמונה שאין בה חלקיות: או ש"צלם אלוהים" חל על כולנו, או שכולנו מסתכנות באיבודו.

השבת בבית הכנסת, כאשר נקרא ש"הייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים" - מן הראוי שנעמוד בדממה ונרכין ראש לכבודם של כל קורבנות הנקמה, ומתוך מחויבות אישית - לא עוד.

נקמת אבות סימן לבנים

רבות שואלות אותי מה אני רוצה מהעבר ומדוע לא אניח לפולקלור יציאת מצרים לנפשו. לא יודעת איך לענות לכן, אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה, אבל אני רוצה ללמוד, להחכים, לחשוב ולהתפתח. חשוב כמובן לציין שלא מדובר בסיפורי עבר שהעלו אבק, אלא בסיפורים שמעולם לא הפסיקו לחיות והם היוו ועדיין מהווים מקור השראה.

היחסים המורכבים של בני ישראל עם מצרים מככבים בספרות המתייחסת לימי הבית הראשון, ושניים מהתיאורים הקשים אודות מצרים של הנביאים, נקראים בהפטרות לפרשת השבוע. מסורת הפטרה אחת מציגה את האסון החדש שינחת על מצרים, והיא חותמת בתמונת נחמה מדממת (ירמיהו, מ"ו): "אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה".

מתוך התפריט הרוחני

יעקב אולי לא ירא, אבל אני כן. אני ממש לא רוצה שאלוהים יעשה כלה בגויים. לא האלוהים שלי. אני לא מבינה למה שמישהו ירצה בכך. מתוך התפריט הרוחני-יהודי שלנו אני מעדיפה לבחור את הפסוק "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד'). דווקא משום שאני לא תמימה, אני יודעת שהחזון הזה אפשרי. למעשה, אני יודעת שזו תוכנית העבודה היחידה עם סיכוי להצליח.

מצרים, יא נקבה

התימנים מפטירים השבת בישעיהו י"ט, פרק המוהל גם הוא בין מצרים של העבר, מצרים של ימי הנבואה וחזון אחרית ימים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו".

אני מחייכת מול החוויה המוכרת: באולם אחד במוזיאון ההיסטורי מכנס האוצר את הרעים, החלשים והנשים. אלוהים יעניש את המצרים ויהפוך אותם לחלשים ומפוחדים, כלומר לנשים, ועל כן בני ישראל יהיו הגיבורים, הגברים, המנצחים. ועל זה אני אמורה להריע.

הנקמה האלוהית - גברים כנשים?( צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות )

את מהות הנקמה האלוהית בהפיכת גברים לנשים מסבירים הדרשנים (שמות רבה, וארא, ח'): "פרעה עשה עצמו אלוה... (לכן) מסרו הקדוש ברוך-הוא ביד אויביו, שנאמר: הנני נתן את פרעה חפרע מלך מצרים ביד אויביו (ירמיהו מ"ד). מאי חפרע? כעניין שנאמר: ופרע את ראש האישה (במדבר ה'), וכתיב: ביום ההוא יהיה מצרים כנשים (ישעיהו י"ט)".

ובעברית מדוברת: פרעה התייחס לעצמו כאל אלוהים, ולכן האלוהים שלנו, זה האמיתי, מעניש אותו והופך אותו לנקבה. פרעה יימסר ביד אויביו, ובכך יהפוך מגבר אלוהי שולט, לנקבה נשלטת ונכבשת.

הדרשנים מתייחסים לשם המפתיע "פרעה חפרע", המופיע בירמיהו, ומסבירים אותו לפי פסוק מספר ויקרא העוסק בחוק "אישה סוטה": אישה שנחשדת על ידי בעלה בניאוף נדרשת להשתתף בטקס השוזר בדיקה וביזוי. התורה קובעת שכחלק מהטקס הכהן: "פרע את ראש האישה", והנה מצאו הדרשנים קשר לשם המוזר "חפרע" - כמו "פרע". מצרים המקוללת, זו שמורדת באלוהים, היא כמו אישה שמורדת בבעלה. ולכן תושפל מצרים ותהיה מוחלשת וכבושה "כנשים".

פוטנציאל לברית

הקישור המסורתי האוטומטי אישה-חולשה-נחיתות יכול להפוך מקללה לברכה, ובידינו הדבר. יש אפשרות לסרבנות כפולה: סרבנות לביזוי נשים וסרבנות לביזוי החולשה. יש אפשרות לומר שאנחנו חדלות וגם חדלים להתלהב מגבורה צבאית. שאנו מפסיקות לראות בכוח הצבאי סימן לגבריות מבורכת. יש הזדמנות היסטורית לכרות ברית בין נשים לבין גברים שמאסו בתפקיד הכובשים, ולומר שכל דיכוי הוא רע וחלקנו לא יהיה במדכאות ובמדכאים.

MeToo של הגברים

המהפכה הגברית הגדולה, מהפכת MeToo של הגברים, היא מהפכת הצבא והיא עדיין לפנינו. נדמה לי שאני שומעת את צעדיה הראשונים ואני מקבלת את פניה באהבה, בדמעות ובכאב. זו המהפכה שתגרום לכולנו להבין שכל גבר (ילד, אם נודה על האמת) שנשלח לצבא הוא בהגדרה נפגע טראומה.

מגיל צעיר מאוד לומדים הבנים שלנו לדעת שבהגיעם לגיל שמונה-עשרה תאמר להם הקהילה (וגם אמא ואבא) שיש סיכוי שבקרוב הם ימותו למען ערכי הקהילה ובטחונה, ויש סיכוי שלמען אותה מטרה הם יהרגו ילדים של הורים אחרים.

משהו קשה מאוד קורה לנשמה שיודעת שכך יעלה בגורלה, משהו מאוד פוצע. אלה הבנים שלנו, אלה הבנים. זה מה שאנחנו כחברה עושים להם. יום יבוא, ואני מקווה שהוא לא רחוק, שהם יבואו אותנו חשבון ויגידו: "לא עוד. תפתרו את הבעיות שלכם בכל דרך בה תפתרו אותן - אבל לא על חשבון החיים שלנו ולא על חשבון חייהם של ילדים אחרים. אנחנו לא הורגים ולא נהרגים. תמצאו דרך בוגרת יותר להתמודד עם סכסוכים".

זה יקרה כשמהפכת MeToo של הנשים תכה שורשים מספיק עמוקים. זה יקרה כשנבין שאין בעולם דבר שמצדיק סבל של חפים מפשע, כשנשכיל להבין שכוח הוא לא גבורה ואז נסכים להבין שיש דרכים אחרות לפתור גם בעיות קשות. בשביל שזה יקרה נזדקק לחבורה משמעותית של סרבני סבל ומוות משני עברי המתרס. אולי גם לשיתוף של אבות ואימהות שיעמדו בפתחי קני הרובה ולפני האבנים והפצצות של הילדים, משני הצדדים, ויבהירו: הכדורים שלכם יצטרכו לעבור דרכנו לפני שהם יגיעו לגוף של "האויב", אז תשקלו צעדים.

אני לא יודעת בדיוק איך זה יקרה, אבל זה יקרה - ואנחנו, הנשים שנלחמנו על הגוף, הכבוד והנפש, ננופף לחיילים השבים הביתה לשלום.

ובבית המדרש של הטוקבקים

"אחד מגמגם בגלל כווייה בפה והשני בגלל לחץ מהתקשורת. ממש השוואה הגיונית". זו, פחות או יותר, הייתה הביקורת של חלק מהחברות בבית המדרש שלנו, להשוואה שערכתי בין הגמגום של משה ללעג של ביבי על  ה"גמגום" של בני גנץ. תודה על התגובות הרבות. בסרטון אני מתייחסת לדבריכן.

שבת שלום!

לעוד טורים של רוחמה וייס