ענישה מקלה מפקירה את דמם של ילדים
ציפורה דוד תרצה פחות משנה על התעללות בפעוט. לא הגיע הזמן להשמיע את קולם של חסרי הישע ולשלוח מסר ברור של חוסר סובלנות לאכזריות?
לפני כחצי שנה הורשעה המטפלת ציפורה דוד בעבירה של התעללות בקטין בהכרעת דין שהתבססה בעיקר על הודאתה בעובדות כתב אישום מתוקן (פעמיים) ועל סרטונים שתיעדו אותה מטיחה פעוט כבן שנה על הרצפה, חונקת אותו, סוטרת לו ומאכילה אותו באגרסיביות. והנה, בגזר הדין שפורסם לאחרונה
היא זכתה לעונש קל למדי של 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצר, מאסר על תנאי ופיצויים בסך 10,000 שקל. האם בתקופה שבה מתקבלים יותר ויותר דיווחים על מטפלים שמתעללים בחסרי ישע מדובר בענישה סבירה שיכולה להביא להרתעה ולשינוי? התשובה ברורה.
הבחירה בעבירה הקלה לא ברורה משום שאין ספק שאת המעשים האכזריים והחריגים שתוארו בפרוטרוט בכתב האישום ביצעה דוד כמטפלת שתפקידה לדאוג ולשמור על תינוק חסר ישע – כשפערי הכוחות ביניהם ברורים ומשמעותיים. הדברים צורמים במיוחד על רקע הדברים שכתבה השופטת אפרת פינק בגזר הדין כי ״היותה של הנאשמת אחראית על התינוק היא נסיבה עובדתית המפורטת בכתב האישום ולא ניתן להתעלם ממנה״.
כבר בהגשת כתב האישום נעשתה לדוד הנחה גדולה שלא הייתה צריכה להיעשות על-ידי מי שאמון על האינטרס הציבורי. הפרקליטות, משיקולים שאינם ברורים, בחרה לייחס לדוד עבירה של התעללות שלא בידי אחראי – עבירה שנמצאת בסמכותו של בית משפט השלום והעונש המרבי עליה הוא שבע שנות מאסר, במקום עבירה חמורה יותר של התעללות בידי אחראי שדינה מאסר של תשע שנים והיא נדונה בבית המשפט המחוזי.
ציפורה דוד לאחר מתן גזר הדין(צילום: יריב כץ)
יש לזכור כי נוכח העובדה שהמטפלת הואשמה והורשעה בעבירה קלה יותר הובילה למתחם ענישה מגוחך שנע בין תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה שנלווית, תוך שצוין בגזר הדין כי לא נמצאו בפסיקה מקרים דומים שאפשר היה להסתמך עליהם. דבר זה היה נמנע לו כתב האישום היה מוגש מלכתחילה על עבירה של התעללות בידי אחראי, ומכל מקום אנחנו לא מסכימים שבנסיבות המקרה החריגות מדובר במתחם ראוי.
דוד לא חטאה במעידה חד-פעמית, זו גם לא הייתה התפרצות מקרית. מדובר בתינוק שנגרמו לו חבלות פיזיות ממשיות לאורך זמן ולנזק הפיזי יש להוסיף גם את הפגיעה הנפשית בו ובמשפחתו. מדובר בנזק משמעותי ובלתי הפיך שבית המשפט פשוט התעלם ממנו כשקבע את מתחם הענישה.
בגזר הדין שהתפרש על פני 18 עמודים נימקה השופטת פינק את ההחלטה לגזור על דוד עונש שנמצא ברף התחתון של מתחם הענישה. בין היתר היא התחשבה בשיקולים לטובתה של דוד, שלקחה אחריות והביעה חרטה, שביצעה את המעשים תחת הצטברות של עייפות ותחושות תסכול ושחיקה והייתה קורבן לשיימינג ברשתות החברתיות. בנוסף, היא קבעה שהתביעה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהחמרה בעונש תוביל להרתעת הרבים, בין היתר משום שלא הוצגו נתונים שמעידים על עלייה במספר המקרים של מטפלות מתעללות. קביעה תמוהה לנוכח העובדה שדווקא בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על מקרים כאלו.
אנחנו סבורים שדווקא במקרה הזה ודווקא משום שלא הייתה פסיקה להישען עליה היה על בית המשפט להעביר מסר ברור וחד-משמעי לפוגעים בחסרי הישע, ולהחמיר את הענישה באופן משמעותי. אחרת, איזה מסר הוא משאיר לציבור שמפקיד את ילדיו או את הוריו הקשישים בידי מטפלים שאמורים לדאוג לכל צורכיהם הפיזיים והנפשיים? האם ענישה כזו תגרום לנו להיות בטוחים שלא יאונה להם כל רע ואם ייפגעו יהיה מי שיגן עליהם ויימנע את הפגיעה הבאה? כמו שכתבנו בהתחלה, התשובה ברורה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
